מפגש בין מנהלי חינוך לנציגי יהדות ארה"ב - סרוגים

מפגש בין מנהלי חינוך לנציגי יהדות ארה"ב

מפגש ראשון מסוגו בין מנהלי הישיבות והאולפנות של מחוז ירושלים, לנציגי יהדות ארה"ב נערך השבוע פרי יוזמה משותפת שלעמותת 'יסודות' שבמכללת הרצוג 

author-image
מפגש בין מנהלי חינוך לנציגי יהדות ארה"ב
  ראשי המוסדות עם נציגי יהדות ארה"ב

דואגים לאחות

מהם היחסים בין יהדות ירושלים ליהדות בבל, שנת 2018? שאלה זו נדונה השבוע (ד'), במפגש, פרי יוזמה משותפת שלעמותת 'יסודות' שבמכללת הרצוג והמפקח על החינוך העי"ס בחמ"ד במחוז י-ם קובי עמר כחלק מ'מסע המנהלים' של בתי הספר העל-יסודיים של מחוז ירושלים בחמ"ד. כיבדו את הכנס בהשתתפותם הרב ד"ר אברהם ליפשיץ, ראש מנהל החמ"ד ומחמ"ד מחוז ירושלים מר אלכס גליקסברג.

המפגש, הראשון מסוגו, הפגיש בין נציגי הארגונים הבולטים של יהדות ארה"ב, לבין מנהלי החמ"ד, אשר שמעו לראשונה על האתגרים, ההתמודדות והכאב שמלווה את הקהילות היהודיות בצפון אמריקה.

לפי הנתונים שהוצגו בכנס (המבוססים על סקר מכון PEW) עולה כי 87% מיהודי ארה"ב מרגישים אחריות ודאגה כלפי מדינת ישראל. רק 10% מיהדות ארה"ב משתייכים לזרם האורתודוכסי, ורק 4% מכלל תרומות יהדות ארה"ב מופנים למדינת ישראל.

ליאור וינטראוב, סגן נשיא ארגון ההסברה האמריקאי The Israel Project, השווה את יהדות ארה"ב ויהדות ישראל לשני קרחוני ענק המתרחקים אחד מן השני באופן מעורר דאגה. לדבריו, בארה"ב מתרחשת דרמה עצומה בהיקפה של התרחקות היהודים מהקהילות, התפוררות המוסדות והתבוללות. וינטראוב העלה את השאלה האם יהודי ישראל מגלים אכפתיות לגודלו של העם היהודי כיום (כ-14 מיליון איש), אשר עשוי להצטמצם בצורה ניכרת אם המגמות הנוכחיות יימשכו. וינטראוב סיפר על תחושת פגיעות גדולה מאוד מצד יהודי ארה"ב כלפי ישראל, והדגיש כי לציבור הדתי לאומי תפקיד משמעותי בהצלת הברית בין הקבוצות השונות.

סגן השר אורן עם ראשי החמ"ד

לימור רובין, לשעבר, מנהלת תחום יהדות ארה"ב – ישראל בקרן רודרמן, ציטטה את דברי ההיסטוריון פרופ' גור אלרואי, לפיהם "בנוגע לתפוצות, רוב הישראלים לא לומדים על קהילות חיות, אלא על קהילות מתות". רובין הדגישה את האתגר העומד בפני הישראלים, ללמוד ולהכיר את יהדות ארה"ב, ואת סיפור שותפותה בסיפור הציוני: מהרמה המדינית והכלכלית, ועד למעורבות והקרבה של חיילים אזרחי ארה"ב במאבק על הקמת המדינה ועד למלחמות האחרונות. "אנחנו מחוברים אחד לשני, לבלי התר", אמרה רובין, "ולכן מושפעים מאוד זה מזה. מבחינתי, יחסי ניכור, עוינות וחוסר היכרות הם לא אופציה. אנחנו חייבים לחזק את החיבור בין יהדות ארה"ב לישראל".

אלון פרידמן, מנכ"ל ארגון "הלל" ישראל, הציג את הסיטואציה המורכבת של הסטודנטים היהודיים בקמפוסים האמריקאים. לדבריו, הסטודנטים נחשפים לערכים פרוגרסיביים-ליברליים המייצרים עוינות כלפי מדינת ישראל, ונדרשים להתמודד עם הזיהוי בין יהדותם למדינת ישראל, למרות שבמקרים רבים אין להם כמעט ידע לגביה. פרידמן הציע את נקודת מבטו, לפיה הפרויקט הראשון של העם היהודי – מדינת ישראל – הושלם, וכעת יש לפנות לפרויקט הבא – דאגה לעם היהודי. "אנחנו צריכים לראות איך אנחנו לא עושים טעות היסטורית ביחס לחצי השני של העם היהודי. איך אנחנו לא באים ואומרים – אין לכם זכות כניסה. מצב כזה ייצור התרחקות שתגיע לנתק מוחלט. יש לנו סיפור של שלושת אלפים שנה, לא של שבעים. יש פה שני חלקים של אותה משפחה".

קרול נוריאל, מנכ"לית השלוחה הישראלית של הליגה נגד השמצה בארה"ב, הציגה את יחסי יהדות ארה"ב-ישראל דרך מספר פערים: הפער הבין-דורי בין הקהילה המבוגרת שביטאה מחויבות מוחלטת כלפי מדינת ישראל, לדור הצעיר, שחש לעיתים אדישות, ובמקרים מסוימים אף חוסר אהדה כלפי מדינת ישראל, בעקבות האופן בו היא נראית מבעד לעיניו; הפער הפוליטי בין בעלי העמדות הליברליות לבין בעלי העמדות הקונסרבטיביות, אשר מייצר עמדות נבדלות כלפי ישראל; הפער בין הזרמים ביהדות ארה"ב – 10 אחוזי השתייכות לאורתודוכסיה, לעומת אחוזים גבוהים בהרבה לזרמים האחרים; והפער בין הקהילה היהודית בארה"ב, המגלה עניין רב בישראל, בין השאר באמצעות פרויקטים כגון "תגלית", מול ישראל, שאיננה מגלה עניין דומה ביהדות ארה"ב. נוריאל סיכמה כי "גם אם אתה אורתודוכס מוחלט, לא חובה עליך להסכים עם זרמים יהודיים אחרים – אבל חובה עליך להכיר".

דני ווזנר, מהשלוחה הישראלית של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, טען כי האתגר האמיתי הוא הדור הבא ביהדות ארה"ב. לדבריו, הפדרציות משקיעות כסף, מחשבה וזמן לנושא, אך מה שקורה בארץ פוגע במאמציהן לחבר את הדור הבא לישראל. התרחיש הקבוע, לדבריו, הוא מאמצי הפדרציה לקרב צעירים לישראל, הנכשלים כאשר הצעירים המגיעים לארץ נתקלים ביחס פוגעני. "כשילד קונסרבטיבי התפלל כל חייו בנוסח מסוים, וכאשר הוא מגיע לכותל המערבי ולא יכול להתפלל בדרך שאליה הוא רגיל – זה פוגע ומרחיק. רב קהילה גדול מארה"ב סיפר לי שאמר לחברי כנסת חרדים, 'בכל פעם שאתם אומרים בארץ משהו נגד רפורמים או נגד יהדות ארה"ב – אני מאבד עשרה אחוזים מהקהילה שלי שם".

סגן השר ח"כ מייקל אורן, אשר שימש כשגריר ישראל בארה"ב פגש אף הוא את המנהלים וטען כי התקשורת הישראלית נוהגת לתאר את יהדות התפוצות בשני מונחים – התבוללות או אנטישמיות, ולהימנע מסוגים אחרים של שיח, כגון תיאור הישגים והצלחות של יהדות ארה"ב. "צריך לזכור שאין לנו עם אחר. היחסים עם יהדות ארה"ב כוללים גם אינטרס כלכלי וביטחוני – אבל מעל הכל, אינטרס ערכי. כתנועה ציונית, שאפנו להקים פה מדינת לאום של העם היהודי. נדמה לי שעדיין לא הגענו להבנה של משמעות הדבר הזה, מה מחויבותנו כמדינת לאום כלפי העם היהודי. היא צבאית וביטחונית בלבד? או שיש כאן גם מחויבות להמשכיות היהודית? אני קורא לכם, כאנשי חינוך, להצטרף למאמץ הזה".

השאלה המרכזית שעלתה מקרב מנהלי החמ"ד, הייתה כיצד ניתן לקחת אחריות ולסייע ליהדות ארה"ב. שאלה זו נענתה בהצעה להרחיב את השיח, מעבר לנושאים ההלכתיים, אל המכנה הרחב של העמיות היהודית, לעצור את הניכור המתפשט, ולייצר היכרות של היהודים בישראל עם יהדות ארה"ב.

קובי עמר, מפקח מחוז ירושלים בחמ"ד, הוסיף כי הדרך להיכרות את עצמנו תלויה ביכולתנו להקשיב לזולתנו ולסובב אותנו מתוך אמפתיה, מחויבות ואחריות. זהו טיבו של מסע. זוהי תמציתה של תנועת נפש פדגוגית. להקשיב. להזדהות. לתהות. לשאול ולעשות. המסע שלנו היום להקשיב לקולות של אחינו מעבר לים ולראות את היד המושטת העלה על נס את החובה המוסרית, האחוותית והחינוכית להמשיך להדהד את נושא "העם היהודי" והקשר שבין יהודי מדינת ישראל ליהודי התפוצות ולפעול בשדות ובמרחבי העשייה החינוכית שלנו. מנהלים רבים דיווחו בסוף המפגש שהיה זה יום חשוב, מעשיר, נוגע, מטלטל, כואב, מרגש ומעורר מחשבה ורצון לפעולה.

רוחמה גבל-רדמן, מנכ"לית עמותת יסודות שבמכללת הרצוג, סיכמה את היום באומרה: היום פתחנו חלון ושאלנו 'מה שלומך אחות?". השתדלנו ממש להקשיב לתשובה שהגיעה מקהילה אחות, זו שחיה מעבר לים. ניסינו להשהות לרגע את כל התשובות הידועות לנו ולהיות קשובים לקול אותנטי, לכאבים והצלחות, לדאגה של מי שהוא חלק ממשפחתנו וחי חיים אחרים מאד ורחוקים מאד מחד, אך מחובר אלינו ומעורב מאידך. המצב כיום הוא שקולות ההתנגשות בין הקהילות חיים וצורמים, בעוד קולות של "אחים אנחנו" לא עולים מספיק אל פני השטח, אלא בעתות שבר או אסון. נשארנו עם השאלה, מה תפקידנו כאן, בישראל, כאנשי חינוך ציונים-דתיים? ומה אחריותנו על האפשרות ל'יחד' שהוא מעל המרחב הפיסי המשותף.

חד שנשען על זהות והיסטוריה ואולי אפילו 'יחד' שמייצר חזון אחראי להמשך קיום של העם בכל חלקי העולם. ושאלה נוספת היא איך הופכים את מדינת העם היהודי, מדינת ישראל, לגג המאפשר 'יחד שבטי ישראל' (גם מחוץ לגבולותיה) מתוך סולידריות והדדיות בין יהודים שהם שונים מאד זה מזה עם ולמרות הויכוחים הנוקבים ומה מחירו של 'יחד' מסוג זה. 'יסודות', באופן שיטתי, רואה עצמה כאחראית לזמן לשולחן הדיונים את הצדדים השונים לשיח מקשיב ומכבד המברר 'יחד' זה.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו