זה מתחיל להיות כבר ריטואל. ראש הממשלה בנימין נתניהו נכנס למשבר קואליציוני ואז פותח חזית מכוערת ונמוכה נגד נפתלי בנט, אבל הפעם נראה שנתניהו הגיע לשיא חדש של חוצפה.

בכל המשבר המאיים לפרק את הממשלה, הבית היהודי היא בכלל לא צד. החרדים דורשים את חוק הגיוס המתוקן, ליברמן מקשיח עמדות מהצד השני ודורש חוק גיוס משלו. לשר האוצר משה כחלון חשוב שהתקציב יעבור עוד במושב הזה של הכנסת, ורק למפלגה אחת אין שום דרישה – הבית היהודי.

נתניהו לא הסתפק בהעלאת כל השותפות הקואליציוניות לעצים גבוהים – כל אחד בדרישה שלו, אלא מכניס כל שעה עוד עז להסכמים, כבשיא חוצפתו, עוד דורש התחייבות שלא לפרק את הממשלה בשום צורה עד למועד הבחירות ב-2019 – דרישה מופרכת מעיקרה. בנט ושקד, לא העלו שום דרישה, לא הציבו אף אולטימטום, אבל הבוקר החליטו בליכוד כי האויב הגדול ביותר שלהם היא רשימת הבית היהודי.

נתניהו מפרק את הממשלה ומאשים את בנט

זה אולי שיא השיאים של האבסורד בו נתניהו מנהל את הממשלות שלו. הוא מכניס את הקואליציה לסחרור בפירוק הממשלה והקדמת הבחירות, והיחיד שאותו הוא מאשים הוא ככל הנראה היחיד שקורא להפסיק את הספינים. עולם הפוך של ממש. מי שמבקש לא לפרק את הממשלה, חותר נגד הממשלה.

כרגיל בהתגוששות בין המפלגות, זה מתחיל באמירה של בנט, ממשיך בהודעות מטעם הליכוד (לא חלילה מלשכת נתניהו עצמו) שמטנפות על בנט ומאשימות אותו בירי בנגמ"ש/חתירה תחת נתניהו/שמאלנות יתר. אחר כך הבית היהודי מגיב, ח"כים ושרים בליכוד ובבית היהודי ממשיכים ומלבים את האש בהתקפות רדודות, עד שבין רגע מוכרזת הפסקת אש והכל נרגע עד לפעם הבאה, ייתכן וזו תהיה בתוך מערכת בחירות.

רק נזכיר כי כשהליכוד הלך על הראש של בנט בבחירות 2013, זה הרים את הבית היהודי ל-12 מנדטים. כשבנט והליכוד היו בהפסקת אש בבחירות 2015, זה נגמר בהישג פושר של 8 מנדטים בלבד.