חנן בן ארי מסביר מדוע כתב את 'מה אתה רוצה ממני'

حمد

حمد

לאה אטלס מגלי

ברגע שאני שומעת את השיר אני נעטפת במין הילה לא מנתחת הולכת ללמד את השיר בכיתה ותוך כדי האזנה תלמידים ירשמו רחשי לב שיר נוגע אמיתי וזה העיקר חנן פותח שערי שנים הוא שופר לאהבה האדם

אור

אין על הזמר הזה בעולם!! היה ברור שלא הייתה לו כוונות כפירה..

שלומי כהן

לגבי השיר עצמו: ראשית, ברור שמגמתו של השיר אינה לבעוט באמונה ולהתרחק מן הקב"ה, אלא להפך, זהו שיר שמחפש קירבת אלוקים. השיר מתאר מצב שהאדם מיואש מכך שפניותיו אל הקב"ה אינן...

לגבי השיר עצמו: ראשית, ברור שמגמתו של השיר אינה לבעוט באמונה ולהתרחק מן הקב"ה, אלא להפך, זהו שיר שמחפש קירבת אלוקים. השיר מתאר מצב שהאדם מיואש מכך שפניותיו אל הקב"ה אינן מקבלות מענה מוחשי, והוא מבקש שהקב"ה יאיר פניו אליו באופן מוחש ומורגש. שאיפה זו היא כמובן שאיפה חיובית באופן עקרוני, אלא שכאשר היא מופיעה באופן שאינו מזוקק היא עלולה להיות מוטעית וליצור נזק. אם למשל אדם מצפה למענה אלוקי בדרגה של נבואה או התגלות ניסית, בשעה שהוא אינו ראוי לכך והדור אינו ראוי לכך, השאיפה המופרזת הזו היא יומרה שלא במקומה, וציפייה זו לקירבת אלוקים עלולה לגרום את ההפך, להביא אותו לאכזבה והתרחקות. אם אדם מצפה למענה במובן שהוא רוצה לחוש תחושה פנימית חזקה ומתמדת של קירבת אלוקים ונוכחות אלוקית, עליו לבחון את עצמו האם הוא עשה מצידו את ההתעלות הנחוצה כדי לזכות לדרגה כזו. הפסוק אומר "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". לא כל מי שקורא אל ה' מובטח לו שהקב"ה יקרב אליו, אלא דוקא מי שקורא אל ה' באמת (עיין גם במפרשים לפסוק זה). דומני שלא רבים האנשים שיכולים להצהיר בכנות ובוודאות שהם קראו אל ה' באמת ובכל ליבם, ומי שאכן הגיע לכך, דומני שגם זכה לקיום ההבטחה שבפסוק, שהקב"ה אכן התקרב אליו והוא חש את נוכחותו באופן משמעותי. בהקשר זה בולטת השורה בשיר: "ניסיתי די, עכשיו תורך". אמירה כזו היא אמירה מחייבת מאד – אדם צריך להיות בדרגה גבוהה מאד ולאחר שעשה מאמצים עילאיים, כדי לומר באמת ובתמים "ניסיתי די". וגם אם האדם אכן עשה את כל שביכולתו, באיזו זכות הוא בא אל הקב"ה ותובע "עכשיו תורך"? האם הקב"ה חייב לו משהו? אפשר בהחלט לבוא ולבקש מן הקב"ה שיתגלה ויאיר פניו אל האדם, אך לא כדרישה, ובוודאי לא מתוך קביעה שאני מצידי כבר עשיתי את כל המוטל עלי. נשווה למשל את הניסוחים הללו לניסוחים שבשיר הידוע "ידיד נפש". גם שם מתוארת תחושת החוסר של האדם, ותשוקתו לקירבת ה' והארת פניו, אך בסגנון שונה מאד: האדם מתאר את כיסופיו אל הבורא, אך אינו מציג זאת כאילו הוא מצידו כבר עשה את פעולתו בשלמות. הוא מודע לכך שעבודתו היא חלקית, ומבקש מן הקב"ה שיעזור לו להתקרב אליו יותר ממה שהצליח האדם לעשות עד כה ("משוך עבדך אל רצונך, ירוץ עבדך כמו איל"). גם הבקשה מן הקב"ה שיתגלה אל האדם מופיעה בסגנון אחר לגמרי, כגון "אנא א-ל נא רפא נא לה, בהראות לה נועם זיוך" - פנייה שרצופה במילים של בקשה ותחינה, ולא תביעה ודרישה בסגנון של "מגיע לי". השורות הבעייתיות במיוחד בשיר הן השורות שבהן יש התרסה כלפי הקב"ה, כגון: "מה אתה רוצה ממני, מה? מה? מי ביקש ממך לזרוק בי נשמה?". אכן אין להכחיש שישנם בתנ"ך לא מעט פסוקים שיש בהם תוכן ואף סגנון מקבילים במידה זו או אחרת (עיין למשל: במדבר י"א, יא-טו; ירמיהו כ', ז-יח; חבקוק א'; תהילים כ"ב, ב-ג; שם ל"ט, יא-יד; שם ע"ד, י-יא; שם פ"ט; איוב ג', כ; שם ז', יא-כא; איכה ב', א-ח; שם ג', א-יג; שם ה', יט-כ), אולם יש לשים לב לכמה נקודות משמעותיות: ראשית, יש כמובן הבדל בין הנביאים לבינינו. לא כל אדם הוא במעלתם של אישי התנ"ך ויכול להרשות לעצמו להתבטא כמותם. כך אנו רואים בדברי חז"ל, שמצד אחד מזכירים רשימה של נביאים שהטיחו דברים כלפי מעלה (ברכות ל"א ב – ל"ב א), ומאידך אומרים שאסור לאדם להטיח דברים כלפי מעלה, ומספרים על האמורא לוי שעשה כך ונענש (תענית כ"ה א). נראה להציע, שאין זה רק הבדל במעלתם של הדורות הראשונים לעומת המאוחרים, אלא שבין התקופות ישנו הבדל במידת הנוכחות האלוקית בעולם. אנו רואים בתנ"ך נוכחות חזקה של הקב"ה בעולם, שמתבטאת מצד אחד בקיומה של נבואה ובניסים גדולים, ומן הצד השני מתבטאת גם בעונשים קשים שבאים על כל חטא ופגימה. במצב כזה, שהאלוקות נוכחת בעולם באופן ישיר, אז גדולי ישראל גם מרשים לעצמם לדבר אל הקב"ה באופן ישיר ולבטא את כל רחשי ליבם. בדורות המאוחרים יותר כבר אין נבואה ונוכחות אלוקית ישירה וגלויה, ואז גם האדם אינו יכול לעמוד ולדבר אל הקב"ה כדבר איש אל רעהו. כאשר האמורא דיבר אל הקב"ה באופן ישיר ובוטה כמו בזמן ההתגלות של התנ"ך, אכן התקבלה בקשתו באופן מיידי כמו בתקופת הנבואה, אך הוא גם קיבל עונש מיידי כפי דרך ההנהגה האלוקית בזמן של נוכחות גלויה. האם אנו ראויים כיום להנהגה אלוקית ישירה כזו? האם אנו מבינים באמת את משמעותה של הרמה העליונה הזו, ומוכנים באמת לחיות באופן כזה? (עיין גם עמוס ה', יח-כ). (בהקשר זה של ההבדל בין התקופות, עיין עוד בראב"ע לתהלים פ"ט, ב, המספר על חכם גדול וחסיד שלא היה קורא פרק זה משום שיש בו דיבור קשה כנגד הקב"ה. אף שהנביא אמר את הפרק והוא אף נקבע בתנ"ך, לא בהכרח אמירתו מתאימה בכל זמן ולכל אדם.) האם המסקנה היא שבימינו אין כל מקום לבטא תחושות מסוג זה? - לאו דוקא. את אותן התחושות ניתן לבטא בסגנון אחר, שיש בו כבוד ויראה כלפי הבורא. כך למשל, אדם העומד לפני ה' ואומר "אני לא מצליח להבין, מהי המטרה שלשמה הבאת אותי לעולם? מה הם הערך והמשמעות של החיים שלי?", יש בכך תוכן מקביל לשורות המתריסות הללו מן השיר, אך בניסוח שונה מאד. לניסוח כזה יש אמנם מחיר מסויים, בכך שהאדם מוותר על הביטוי של תחושותיו בצעקה נוקבת ומתפרצת, ללא ביקורת וסינון, אך דומה ששווה ואף הכרחי לשלם את המחיר הזה. ההבדל בין הניסוחים אינו רק חיצוני, שימוש בסגנון מנומס יותר, אלא יש בכך שינוי מהותי באופן עמידתו של האדם לפני ה' - האם הוא בא בהתרסה או בענווה, האם הוא מבין את הפער האינסופי שבין האדם לבין הבורא ואת העובדה שעצם האפשרות של האדם לפנות אל הקב"ה איננה דבר מובן מאליו. "וכשאתם מתפללים - דעו לפני מי אתם עומדים" (ברכות כ"ח ב). "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה', א). בנוסף, יש לשים לב שברבים מן המקורות שציינתי יש איזון: מצד אחד אכן מופיעים ביטויים חריפים שיש בהם התרסה וכאב, אבל בצידם מופיעים באותם פרקים גם פסוקים של הכנעה בפני הקב"ה, קבלת הדין, ואמונה בטובו וחסדו של הקב"ה (ועיין גם בראב"ע הנ"ל). בעוד שבשיר שבו אנו דנים (ועם כל ההבדל – גם בדבריו של האמורא לוי, שהגמרא מציינת אותם כדוגמה שאין לנהוג כמותה) יש הצגה חד צדדית ולא מאוזנת. נקודה משמעותית נוספת היא שאלת ההקשר של הדברים ולאיזו מטרה הם מיועדים. בחלק מן הדוגמאות שציינתי, הדברים נאמרו בין האדם לקב"ה בלבד ולא יועדו לציבור, אלא שהתנ"ך מספר לנו אחר כך על הדברים שאמר הנביא בעמידתו לפני ה'. במקרים אחרים אכן הדברים נקבעו לאמירה על ידי כלל הציבור, כדוגמת פרקי תהילים שנקבעו לדורות, אולם כאשר אדם קורא פרק תהילים הוא נמצא בהקשר של תפילה לקב"ה, ובהקשר זה יש לעיתים גם מקום לבטא תחושות של כאב ותיסכול, והתחושות הללו עשויות לקבל את מקומן הנכון. שירים, לעומת זאת, מושמעים פעמים רבות כבידור סתמי, גם בהקשרים שאינם קשורים כלל לתוכנו ומילותיו של השיר. כאשר מדובר בתוכן נוקב מסוג זה, הרי אילו אנשים היו שרים אותו בתורת תפילה ופנייה אל הקב"ה, ומשתמשים בשיר רק בהזדמנויות שבהן הם אכן מרגישים צורך לבטא רגשות עמוקים של כאב על הסתר הפנים ובקשת קירבת אלקים, היה מקום ללמד על כך זכות למרות חריפות הניסוחים. אך כמובן לא כך הם הדברים, ומן הסתם רבים מאד שרים ומשמיעים את השיר לא כעמידה כואבת וכנה לפני ה' אלא כבידור בעלמא לשעות הפנאי. פירסום השיר ברבים באופן כזה, יוצר בהכרח זילות של הדברים, ופוגע ביראה ההכרחית לאדם בעומדו לפני בוראו.

צביה

שיר אמיתי ומרגש ברמות.. והקול של חנן יוצא מהנשמה וחודר הלאה לנשמה.. שיר מתוך הקרביים.. אמיתי וכנה.. אהבתי עד דמעות

אא

מסכנה אשתו

יאיר המלך

חנן, גם אם אתה אוהב מישהו ומדבר אליו ככה, זה לא אומר שאפשר לדבר ככה לקב"ה!!!!!!!!!

עידו

תרגיעו

שיר גדול

אחד הזמרים והיוצרים הטובים שיש ואחד השירים הטובים...

פילוסופיקז׳

ולחשוב לעצמו בשביל מה הוא צריך את זה.. אולי זה יעזור לו לעשות איתחול כדי להבין למה הוא בכלל נמצא פה ומה המשמעות שלו ושל החיים שלו.. זה עוצמתי ואי אפשר לחסום...

ולחשוב לעצמו בשביל מה הוא צריך את זה.. אולי זה יעזור לו לעשות איתחול כדי להבין למה הוא בכלל נמצא פה ומה המשמעות שלו ושל החיים שלו.. זה עוצמתי ואי אפשר לחסום שירים רק כי לא נוח לכם עם הפרשנויות שעולות להם. יש עוד דעות והשקפות בחיים האלה.. לא רק מה שמסתובב לכם בגולגולות.