המושג "אור לגויים" שכולנו גדלנו לאורו, מתאר ציפייה עצמית לחיות חיים המבוססים על צדק, מוסר ואמת, חיים שיהוו השראה לעמי העולם וימחישו את המחויבות של עם ישראל לברית עם הקב"ה ועם האנושות. אבל אולי קודמת לכך היא האחריות המוטלת עלינו להיות אור והשראה לאחינו היהודים היושבים בארצות הגולה.

העובדה שמדינת ישראל אמורה להיות מדינת כל העם היהודי, כתובה כבר במגילת העצמאות, המתארת אותה כהגשמת חזונם של נביאי ישראל וחלום הדורות במשך אלפיים שנות גלות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי". אולם, לפעמים נדמה לנו כי המחויבות שלנו ליהודי העולם להיות מרכז תרבות רוחני ומקור השראה, נתקל בביקורת.

ידועה אמירתו של הסופר אלי ויזל ז"ל, בנאום שנשא בפתיחת עצרת הסוכנות היהודית לאחר מלחמת יום הכיפורים ובה תיאר את אכזבתו: "העם היהודי שבתפוצות אינו עושה די למען מדינת ישראל ואילו מדינת ישראל אינה עושה די למען עם ישראל… אינני מודאג מאויבינו, אני מודאג מעצמנו… יהודי התפוצות מצפים ממדינת ישראל לחוזק נבואי ואילו מדינת ישראל שולחת להם שליחים ליחסי ציבור."

כאשר שואלים את עצמנו במה החברה הישראלית עשויה לתרום ולהשפיע על יהודי התפוצות, אנחנו עשויים להסתפק בתיאור ארץ ישראל כמקלט לעת צרה, במקרה הטוב, או להרים גבות בפקפוק, במקרה הפחות טוב. האמנם הצלחנו ליצור סגנון חיים המהווה מגדלור ליהודי התפוצות, או שמא קשיי החיים הפרוזאיים וההשפעות התרבותיות המערביות הפכו אותנו לעוד מדינה מפותחת, המתמודדת עם פערים כלכליים מתרחבים, ניכור חברתי הולך וגדל וחוסר אמון בין האזרחים להנהגה?

התבוננות מאירה המצליחה לראות את הטוב במה שהשגנו עד היום כמדינה, מצליחה לתת זווית הסתכלות אחרת אופטימית יותר, ולראות כיצד אנחנו כאן יכולים להאיר ולתרום גם שם, פשוט על ידי חיזוק קיומנו התרבותי הישראלי.

במדינת ישראל כל ילד וילדה נחשפים לעובדה שאנחנו פסיפס רבגוני של עדות, מנהגים ומסורות. כל אחד מציץ לשולחן של שכנו וטועם ומריח מאכלים ריחות וטעמים המאפיינים את קהילות ישראל בכל התפוצות. ילדינו חיים את "יחד שבטי ישראל" כמציאות טבעית ולא כמושג ארכאי. זהו הישג ישראלי מובהק. היצירה התרבותית במדינת ישראל יונקת ממקורות ישראל הקנוניים, התנ"ך וספרות החכמים. רק בסתיו האחרון יצאו לאור כמה ספרים המפרשים את ספר תהילים מנקודות מבט אישיות, ישראליות מאד, והיוו ביטוי מרתק לחיבור החי בין העם לתרבותו. שירה ישראלית חדשה המתכתבת עם הכמיהות העתיקות לגשם, לאדמה, לחיבור אותנטי עם הקדוש ברוך הוא ולאחווה האמתית בין איש לרעהו, היא דוגמא חיה לתרבות יהודית מודרנית. בהרבה מאד מעגלים חברתיים במדינת ישראל ניכרים מאמצים חינוכיים, מחקריים ותרבותיים לחיזוק הזהות היהודית, שמסייעים בהפיכתה למרכז רוחני, קודם כל לעצמה וכתוצאה מכך גם ליהודי התפוצות. המחויבות שלנו להיות מרכז רוחני יהודי היא קודם כל לעצמנו, כדי להצליח להיות אור והשראה גם לאחינו שבתפוצות.

חג החנוכה מזמין אותנו מדי שנה להרהר במושג האור ולנסות להבין באיזה אופן אנחנו משתתפים במציאות שבתוכה אנחנו חיים. האם אנחנו מאירים או בעיקר מוארים, וכלפי מי אנחנו מכוונים את האור היהודי? יתכן כי דווקא השילוב בין שני המצבים המנטליים המתוארים באתוסים הללו, הוא מה שאנחנו הכי צריכים בחנוכה בתקופה הזו – אקטיביות תרבותית רוחנית שתחזק את האור שנוגה מהעם היושב בציון ותעביר אותו לכלל יהודי התפוצות תחילה  ואחר כך לעולם כולו.

=======

הכותבת היא מנהלת המכון להכשרת מחנכות ע”ש קלאודיה כהן וכן אולפן הגיור לדוברי ספרדית של רשת אור תורה סטון