הצמצום ההולך ומתמשך של לימודי ה"חול" במערכת החינוך הממלכתית דתית היא בגידה מדעת במטרות שלשמן נוסדה מערכת חינוך מפוארת זו.

ההסברים החוזרים של הנהלת החמ"ד כאילו אין צמצום כזה והחינוך הממלכתי דתי ממשיך לשמור על מסגרת ה"ליבה" הם עצמם הראייה. מה שמכונה לימודי ליבה הוא עלה תאנה שנתפר כדי לכסות את ערוות הבורות בחינוך החרדי הלא-ציוני.

אימוץ המושג "ליבה" על ידי מערכת החמ"ד מחזק את המגמה הכללית של מערכת זו שהופכת יותר ויותר לחרדית, וחמור מכך – ללא-ציונית.

מערכת החמ"ד צמחה מתוך אידיאולוגיה ועשייה חינוכית רבת משמעות שסיסמתה הייתה "תורה עם דרך ארץ". אידיאולוגיה זו הכתה שורש עמוק בבתי הספר הדתיים שלפני קום המדינה והחזיקה מעמד עד שנות השבעים של המאה הקודמת. ממנה יצאה הנהגה אינטלקטואלית של אנשי תורה, רוח, מדע ועשייה בכל התחומים. בוגרי המערכת היו מעורים בחייה של מדינת ישראל ולא היו "מגזר".

הרעיון המרכזי היה שמשכיל ירא שמים צריך לדעת כל מה שיודע משכיל חילוני, ובנוסף לכך לקבוע עתים לתורה ולהיות בקיא בתנ"ך ובתורה-שבעל-פה, זאת יחד עם הקפדה על אורח חיים נאמן לשולחן-ערוך. לכן היו אז רבנים יראי שמים גדולים שידעו לצטט בעל פה מתוך פאוסט לגיתה.

תרבות יהודית וכללית

מאחורי גישה חינוכית זו, שהיום אין סיבה לשנותה, אדרבה, הצורך בה גדל והולך, עומדים עקרונות דתיים, חינוכיים וחברתיים חשובים:

בתחום האישי: רק שילוב של לימודים כלליים עם תלמוד תורה מתוך אינטגרציה מלאה יכול להביא להבנה מעמיקה של תורת ישראל לדורותיה. יש צורך בידע נרחב, לא מינימאלי, בספרות, בהיסטוריה, בפילוסופיה ובמדע כדי לרדת אל המעמקים האינסופיים של הטקסטים התורניים.

דמויות מופת שכך נהגו קיימות בין תלמידי חכמים יהודיים לאורך כל ההיסטוריה, אבל כאן די אם נזכיר את הרמב"ם בימי הביניים ואת הרב י"ד סולובייצ'יק במאה ה-20, שדבריו בתחומי אמונה, הלכה ואף בלימוד דף גמרא פשוט רוויים בידע עצום של מה שמכונה "תרבות כללית".

חתירה לשלמות אינטלקטואלית ורגשית של המתחנך תושג רק בדרך הזו. הבנה מלאה של סיפורי התנ"ך והבעיות שהם מעלים תושג רק מתוך ההבנה של ספרות ושירה בכלל, יחד עם פרשנותם והתייחסותם של חז"ל, אבל לא רק איתה. צריך לדעת מהו טרגי כדי להבין את דברי משה רבנו בספר דברים.

צריך רקע בפילוסופיה כדי להתמודד עם קוהלת ואיוב, לא די לדעת לחזור על דברי הרמב"ם ב"שמונה פרקים" על הידיעה ועל הבחירה. כדי לחוות התמודדות אמיתית של אמונה ממול מציאות צריך לבחון אם התלמיד שקיבל חינוך "אמוני" יודע להתמודד השאלות שמעלה איוון קרמזוב של דוסטוייבסקי.

היסודות האינטלקטואליים החשובים ביותר שהאדם נזקק להם הם שניים:

יכולת לחשיבה ביקורתית ויכולת להבין את הזולת. שני אלו אינם אפשריים בחינוך במתקרא בימינו "אמוני". בוגרי מערכת החינוך הדתי יודעים, במקרה הטוב, לחזור על דברי רבותיהם. הם אינם יודעים אפילו לצטט כהלכה כיוון של אינם לומדים את הטקסט אלא שומעים שיעורים (מעט מאד קוראים בעצמם) על הטקסט. והטקסט – אם לא ייגשו אליו בכלי חשיבה מודרניים, אין בו כדי ללמד ביקורת ואין בו כדי ללמד התמודדות עם דעות שכנגד.

ועדיין לא דיברנו על עצם הרחבת עולם הידע ועל משמעותה של הסקרנות בפיתוחה של אישיות.

שיח עם החברה החילונית

בתחום החברתי: אנשי "תורה עם דרך ארץ" לא רצו להיות "מגזר". הם רצו לדבר באותה שפה של כלל תושבי המדינה, ויותר מזה: הם רצו להיות אליטה משכילה ומאמינה כאחד. אליטה, גם אם היא מיעוט, היא נותנת את הטון גם בחברה דמוקרטית. היא קובעת את הטעם התרבותי ואת צביונה של הפרהסיה.

לשם כך הכרחי רקע לשוני ותרבותי משותף. רקע זה צריך להיות המצע שעליו נבנה עולם התורה של אליטה זו, ממש כפי שמוסכם על דעת רוב חכמי ישראל ש"דרך ארץ קדמה לתורה" ושמצוות שבין אדם לחברו קודמות לאלו שבין אדם למקום.

הפולמוס, או נכון יותר, מחול השדים, סביב מעצרו של הרב ליאור לימד יותר מכל דבר אחד: ה"מגזר" כבר אינו מדבר בשפה של הישראלים. אילו הייתה נשמרת המדיניות של "תורה עם דרך ארץ" עד ימינו, היינו יכולים לדבר בשפה אחת, גם אם הדברים לא היו אחדים (אחידים).

העדר שפה כזאת מוביל למלחמת אחים ולהנהלת החמ"ד תהיה אחריות לא קטנה כאשר זה יקרה. נוסף, כמובן, לאחריות לגידולם של בורים גם מתורה וגם מדרך ארץ.

==

ד"ר אביעזר וייס הוא חבר בתנועת נאמני תורה ועבודה ועמד עד לאחרונה   בראש המכללה האקדמית לחינוך "גבעת וושינגטון".