הגמרא במסכת שבת (סז ב) אומרת: "הוא בשמה והיא בשמו יש בו משום דרכי האמורי" ופרש"י: "מחליפין שמותיהן זה בזה", שנותנים לאיש שם של אשה ולאשה שם של איש. ונשאלת השאלה מה שלילי כל כך בהחלפת השמות, ומדוע העושה זאת יש בו מדרכי האמורי?

בספרו "עין איה" (שם) מסביר הראי"ה שמעבר להחלפה הפורמאלית של שם גבר לשם אשה ושם אשה לגבר, המעשה הזה הוא ביטוי להשקפת עולם, השקפה שיש לה השלכה על כל מהלכי החיים של האדם. כי שתי השקפות עולם מהלכות בעולמנו, האחת כופרת ואחת מאמינה, ה"השקפה המאמינה" מאמינה בבורא עולם שברא בריאה בעלת מטרה ויעוד, ויצר את האדם על פי גורלו להיות איש או אשה, וככזה עליו להיות שותף להשלמת הבריאה, על ידי מילוי החובות שהוטלו עליו על ידי ההשגחה העליונה. אלא שבבחירתם החופשית בחרו רבים מבני אדם לכפור במלכותו של מי שאמר והיה העולם ולטעון "לית דין ולית דיין", ובמקומו להעמיד את האדם כריבון, והוא הקובע לפי חפצו איך ינהל את חייו, גישה שמביאה בסופה לתופעה של "איש הישר בעיניו יעשה", ולשיטתם "איש הישר" היא ראויה כל עוד האדם אינו פוגע בזולתו- זוהי "השקפה הכופרת". ולא שההשקפה המאמינה אינה מחשיבה את רצון האדם, אדרבא היא רואה בו את הכח המרכזי שבאדם, אלא שהיא עוסקת בעידונו והרמת ערכו של הרצון, מה שאין כן ההשקפה הכפרנית היא הולכת אחרי נטית הלב הנמשכת אחרי כל דבר הנראה מלבב ברגע מזדמן. ומאחר וחפץ האדם משתנה חדשים לבקרים על כן גם אורחות חייו שלו ישתנו מעת לעת, ואם מהותו ותכונתו הטבעית יהיו מאוסים בפניו, הוא בקלות יבוא להחליפם במהות שמוצא אצל אחרים. מכאן אין פלא שהגבר מחליף את שמו, כלומר את מהותו וחלקו המיוחד לו בהגשמת החיים, לשמה של האשה, לתפקד בתפקודי האשה. וכך להיפך, כשהאשה מואסת בחלקה הנשי, היא מבקשת לתפקד בתפקודי הגבר, ואז היא מחליפה את שמה בשמו. וההתנהלות הזו היא המאפיינת את ה"עבודה זרה", שאחת מהן היתה "דרכי האמורי".

גם בתקופתנו אנו רואים התנהלות הדומה ל"דרכי האמורי", אלו המחליפים את "שמו בשמה ואת שמה בשמו", שאין בפניהם דברים מחייבים מעבר למה שתבונתם האנושית אומרת להם, מה שהביא לתופעה של הפמיניזם הקיצוני, של המתירנות ושל שאר הגחמות המתחדשות חדשים לבקרים בחברה המודרנית, אבל במבחן התוצאה לא ראינו שהשינויים הללו הטיבו, לא עם הפרט ולא עם הכלל, לא השביחו את איכות החיים החברתיים, לא שיפרו את הזוגיות, לא שימרו את המסגרת המשפחתית, ולא חישלו את החוסן הלאומי. נהפוך הוא, במבחן התוצאה אנו מזהים שיותר ויותר אנשים ההולכים בדרך הזו מתכנסים בתוך האגואיזם האישי שלהם, שהתחרות וההישגיות הן העומדות במרכז חייהם, מה שמביא להעמדת הפרט במרכז, דבר שהביא להימנעות מהקמת משפחה והולדת ילדים, לבגידות בזוגיות וריבוי הגירושין, מפני שהתועלת האישית קודמת אצלם לאחריות עתידית.

דוגמא להחלפת השמות מוצאים אנו גם באזהרת בתורה: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה". במעשה הזה יש טשטוש ההבדלים החיצוניים שבין גבר לאשה, שהסכנה הקרובה ממנו הוא ניצול הדבר לזנות כמו שפירש רש"י: "כלי גבר על אשה. שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף. וגבר שמלת אשה, לילך לישב בין הנשים", ומעבר לסכנה הזו יש לטשטוש הבדלי המינים השלכה רחבה יותר, היא עלולה להביא את האדם לאורחות חיים היותר נלוזים, למחוזות שלא שערום אבותינו. יחד עם זאת החובה להדגיש כי הצורך לשמר את יחודו של כל אחד מהמינים, את הגבר בשמו ואת האשה בשמה, אסור לו להביא לידי ניצול, לחסום את התפתחות האשה ולמנוע ממנה את שוויון ההזדמנויות. המגבלות היחידות שעלינו להציב בנושא הגבר והאשה הן הנאמנות להלכה, שהיא: הקפדה על כללי הצניעות והקדושה ואחריות לעתיד המשפחה והאומה. וכך כתב הרמב"ם (הל' אישות פט"ו הי"ט) על מעמד האשה: "וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון".

על פניו נראה כאילו ההלכה הטילה מגבלות על תפקודה של האשה, אבל האמת היא שאדרבא במקרים רבים לא זו בלבד שאין ההלכה מקפחת את האשה אלא ההיפך, היא נותנת לאשה מרחב וחופש בחירה רחב יותר מאשר לגבר, קחו למשל את חיובי הגבר: הגבר חייב במצוות עשה שהזמן גרמן, מה שמכתיב לגבר את סדר היום שלו, בעוד האשה שפטורה ממצוות אלו היא פנויה לנהל את סדר היום שלה כרצונה. כמו כן הגבר חייב בתלמוד תורה, חיוב שיש בו הכתבה לגבר מה עליו לעשות בזמנו הפנוי, בעוד האשה שאינה חייבת בתלמוד תורה היא בת חורין לעשות כרצונה בזמן שמתפנה לה, (ואם היא רוצה יכולה גם ללמוד בו תורה). הגבר בהגיעו לגיל שמונה עשרה חייב לשאת אשה, ל"כבול" עצמו בהקמת משפחה ולפרנס אותה, בעוד האשה פטורה מכל זה, וגם כאן היא "בת חורין" לעצמה לעשות מה שלבה חפץ ואין עליה חובה להינשא, וגם לאחר שבחרה בנישואין, גם אז היא אינה חייבת לעבוד ואילו בעלה חייב לפרנסה, ואם היא החליטה לעבוד והיא משתכרת יותר ממה שבעלה נותן לה, היא יכולה לומר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה" (כתובות נח ב), ולנכס לעצמה את משכורתה מבלי לתתו לבעלה. כך שבמקרים רבים יש לאשה חופש רב יותר מאשר לאיש.