לפני כשמונה שנים נפטרה אמי מורתי ונקברה בבית הקברות סגולה שבפתח תקווה.

כאשר אחיינית שלי ביקשה להספיד אותה בבית ההספדים, אנשי החברה קדישא מנעו זאת ממנה, ומכיוון שלא רצינו להיכנס למחלוקת בשעת ההלוויה, היא ספדה לבסוף ליד הקבר. יש שתולים במנהג את האיסור על נשים להספיד, שכן מעולם נשים לא נהגו נשים בכך, אך האם זה נכון?

במשנה נאמר שנשים היו מקוננות בשעת הלוויה, ובימי שמחה היו מענות ומטפחות, דהיינו, היו אומרות דברי קינה, ונשים אחרות היו עונות אחריהן (מסכת מועד קטן, ג, ח –ט). לא שמענו מעולם שחששו לבעיית צניעות בשעת הקינה, על אף שוודאי שלא רק נשים נכחו בלוויות. ובכלל, האם כשנמצאים בשעת צער ובכי אנו חוששים לבעיות של צניעות, או לקולה של האישה?! והרי גם ברגעי שמחה, לפי רוב שיטות הראשונים, אישה יכולה להוציא איש במקרא מגילה, ולא חששו לצניעות או קול באשה.

בקהילתי, במושב משואות יצחק, זו אינה שאלה: ברור הדבר שנשים סופדות. וכי בת הקשורה בקשר עז לאמה או לאביה לא תספיד?! נכדה המעוניינת להיפרד מסבא או סבתא שלה לא תוכל להספיד?! זאת ועוד, האם יהיה נכון שתפקידו של הרב הוא להספיד, ללא כל תלות ברמת ההכרות עם הנפטרת, או שמא יהיה נכון יותר שחברה קרובה תספיד?

אכן התפרסם לאחרונה פסק שאשה לא תספיד מטעמי צניעות. מי שמעוניין להדיר את רגליהן של נשים ממסע ההלוויה יכול להסתמך על ה'זוהר', (המובא ב'בית יוסף', יורה דעה, שנט), שיש למנוע מנשים מלהיכנס לבית הקברות אחר המיטה. הלכה זו הובאה גם ב'שולחן ערוך' (יו"ד, שנט, ב), וניתנו לה כמה פרשנויות. אף על פי כן, אנחנו אוחזים בפרשנויות המקלות, ומאפשרים לנשים להיכנס לבית הקברות בהלוויה או לאחר השבעה והשלושים.

המקלים ראו לנגד עיניהם את הצורך הגדול בכך, ולא היו מעוניינים למנוע מנשים את הכניסה לבית הקברות ברגעים כה מורכבים, על אף שבדורות הראשונים זה לא היה מקובל ('ילקוט יוסף', דינים לאשה ולבת, פרק א). מאליה עולה השאלה: האם דווקא בהספד על ידי נשים, שפשוט להתירו מבחינה הלכתית, ראוי לכופף את ההלכה לכיוון ההפוך, ולאסור?!

זאת ועוד, כבודם של המתים מהווה ערך שלמענו אנו נוקטים בגישה מתירה, אפילו שיש מניעה הלכתית כבדה ומשמעותית יותר. לדוגמה, במועדים שחל בהם איסור הספד לא מונעים מבני המשפחה להספיד, שכן הקושי הוא גדול, אלא נוהגים לקצר או לחילופין להמיר את ההספד בדברי פרידה. הצורך בפרידה מהנפטרים ובבכי עליהם הוא צורך אנושי, והפסיקה אינה מתעלמת ממנו, אלא דווקא מתחשבת בו. זאת היא הסיבה שכבר מימים ימימה נשים קוננו ובכו בפני הקהל כולו. אם יש מקום להגמיש כללים מוצקים, על מנת לאפשר למשפחה הרחבה להביע את כאבה, גם בהספד על ידי נשים, שלא נאסר מעולם, יש מקום לכך.

באופן כללי, אל לנו לדון בסוגיות הקשורות להשתתפות פעילה של נשים באירועים כמקשה אחת. אינה דומה אמירת הספד בבית הקברות, כל שכן בזמן שהיא מתבצעת באמצעות רמקולים, הנחיית חופה על ידי אישה, או העברת שיעור על ידי אישה, לאמירת ברכה משבע הברכות על ידי נשים. ישנם חילוקים בין המקרים, ויש להציב לנגד עינינו את העיקרון התלמודי שאימץ בעל 'תרומת הדשן' ('פסקים וכתבים', קלב) – 'לעשות נחת רוח לנשים', כערך הלכתי שיש להתחשב בו. פגיעה בכלל המובהק הזה יוצרת גם היא בעיה הלכתית, אשר לעתים עלולה להיות חמורה יותר, ולכן יש לבחון בכל מקרה ומקרה את השיקולים ההלכתיים, מתוך רצון 'לעשות נחת רוח לנשים'.

=======

הרב מאיר נהוראי הוא רב הקיבוץ משואות יצחק ויו"ר ארגון רבני ורבניות 'בית הלל'