משפט הנשיא קצב עבר תהפוכות גדולות, הנשיא עצמו יזם את החקירה בטענה שהוא נתון לסחיטה. בסוף החקירה התהפכה והגיעה לכלל הרשעה שלו באונס. דבר זה לעצמו, מעורר מחשבה. האם האדם יצא מדעתו והביא על עצמו את חוט התליה?

ההרשעה בנויה על עדויות המתלוננות בלבד. ההחלטה להעדיף את גרסת המתלוננות על פני גרסת קצב מסורה להתרשמות השופטים. על פי ההלכה אין אפשרות להגיע להחלטה חותכת כאשר הכלים העומדים בפני השופט הם גרסה מול גרסה. לפי דיני תורה אפילו האדם עצמו לא מוסמך להרשיע עצמו "אין אדם משים עצמו רשע".

יש משמעות להתרשמות השופט רק כאשר מדובר על הרשעה בהאשמות קלות יותר כגון הטרדה מינית וניצול מרות שלא במקומה. לעומת זאת הרשעה באונס משמעותה פגיעה גדולה בנילון לכן היא צריכה ביסוס חזק על ידי מקור חיצוני ולא על ידי המתלוננות.

התורה רואה בחומרה רבה את העברה של אונס ומשווה אותה לשפיכות דמים. כאשר אדם הורשע באונס יש לענוש אותו בחומרה יתרה ועונשו צריך להיות שווה לרוצח! דווקא בגלל חומרת העברה נדרשת רמת בירור גבוהה.

משפט קצב היה צריך להסתיים בהרשעה על הטרדה מינית, כך היה ניתן מקום להתרשמות השופטים מריבוי התלונות והבסיס הנסיבתי המעלה חשד. כעין זה מובא בתלמוד ענישה רק על בסיס שמועה שלא פוסקת, מלקים אדם על "לא טובה השמועה" (מסכת קידושין) כוונת הדברים על אף שאין ביסוס רחב למעשה עברה די בכך שיש שם רינונים בלתי פוסקים כדי להעניש אותו.
הרעיון הוא, להרוויח הרתעה כלפי עבריינים. כאשר מסתמכים על "לא טובה השמועה" מנגד כלפי העברה של אונס, שיש בה קלון נוראי השווה לרצח, הקפדנו על זכות הנילון להחזיקו כזכאי עד שלא הוכח מעבר לכל ספק שהוא אנס.

בשולי הדברים ישנם הנותנים גושפנקה הלכתית לכל פסקי שופטי מדינת ישראל בטענה שההלכה העניקה להם סמכות של מלך.

לדעתי, הדבר נכון רק ביחס לעונשים שמטילה המדינה על עבריינים, הם מעוגנים בדיני מלכות "ללא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". אולם, דיני הראיות לא בטלו ובמקום שישנו חשש לשקר ועיוות דין לא יעזור דין מלכות.

לכן מלך רשאי להרוג על פי עד אחד אבל אינו רשאי להרוג על פי עדות התובע. המגמה צריכה להיות הפוכה להשפיע על מערכת המשפט לקבל את ההיגיון ההלכתי בדיני הראיות.

הרב אריאל בראלי הוא דין בבית הדין לענייני ממונות בשדרות