סיפור השריפה ביער הכרמל
שני נערים מעוספיה בני ארבע עשרה ושש עשרה עישנו נרגילה במזבלה ליד יער הכרמל. הם השאירו אש דולקת בשוגג או בכוונה והדליקה התפשטה והיער כולו נשרף. יחד איתו נשרפו בתים שלמים על תכולתם. כמו כן נשרפו חיים ארבעים וארבע סוהרים ושוטרים שבאו לחלץ את האסירים מכלא דמון שנמצא בתוך היער. האם הנערים אשמים בשריפה? האם הם צריכים לשלם? האם הם נחשבים גם רוצחים? בשוגג או במזיד?

זה ברור שלא יאשימו אותם בכל הדברים הללו, מערכת המשפט עובדת על פי כללים אחרים אע"פ שעל פי החוק אפשר להאשים אותם. במיוחד עם הם שייכים לאוכלוסייה הערבית הם יקבלו יחס מיוחד בכל התחום של אכיפת החוק.
עם זאת צריך לדעת מה הייתה התורה אומרת על מקרה כזה. האם זה נקרא שוגג או מזיד. האם זה אונס או רצון? זה לא רק שאלה למקרה שלהם. זה משמנה לכל אחד מאיתנו כשהוא זורק סיגריה בוערת מהחלון של האוטו והיא שרפה יער שלם או עשר עצים. האם הוא חייב? למרות שלא מכירים אותו ולא יודעים מי זרק את הסיגריה הבוערת. האם הוא חייב מצד האמת? אם אדם שכח מדורה בוערת ובאה רוח מצויה או רוח שאינה מצויה והציתה יער או בית. האם הוא חייב?
הדליקה בית – מה דינו? צריכים ללמוד את ההלכות הללו כי לפעמים אדם לא נמצא חייב בדיני אדם. הוא בהחלט הוא חייב בדיני שמים, ובודאי חובת הזהירות חלה עליו מלכתחילה.

מה דינו של מבעיר אש בלי כוונה?
בפרשת השבוע הקרוב נקרא: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה" (שמות כב ה). בהגדרת ההצתה של אש מונח קודם כל שהמצית לא הצית את התבואה. האש הלכה מעצמה ומצאה קוצים ואחר כך נאכל גדיש או קמה. בכל זאת "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה".
בחושן משפט (תיח ב) אומר בעל השו"ע: "כתיב: כי תצא אש (שמות כב, ה) ; אפילו מעצמה, שהדליק בתוך שלו והלך ודלק בתוך של חבירו. אפילו לא שרפה אלא עציו ואבניו, או שליחכה נירו, (שרפה שדה חרוש ואי אפשר לזרוע בו) חייב לשלם הכל, אלא אם כן הרחיק כשיעור. אבל אם הרחיק כשיעור ויצא והזיק – פטור".

אם שמר על האש כראוי ועברה והזיקה – מכה בידי שמים
ממשיך השו"ע בסעיפים הבאים: "וכמה שיעור ההרחקה? הכל לפי גובה הדליקה. ואם לא הרחיק כראוי, ועברה האש והזיקה, חייב לשלם נזק שלם: הרחיק כראוי, ועברה והזיקה – פטור, שזו מכה בידי שמים היא. וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהם מים, ורחבם שמנה אמות – פטור. עברה גדר – אומדים גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים והקוצים המצויים שם, אם אינה ראויה לעבור – פטור; ואם ראויה לעבור – חייב:
במה דברים אמורים? באש הקודחת. אבל אם היה להב גדול העולה ונכפף מגובה עליית הלהב, והיו עצים מצויים שם, אין לה אומד אלא אפילו עברה אלף אמה – חייב".

אם הדליק אש לא בתוך שלו – תמיד הוא אשם
מוסיף הרמ"א על ההרחקות הללו ואומר: "וכל זה במדליק בתוך שלו; אבל במדליק בתוך חבירו, אפילו עברה כמה מילין – חייב". ומקור דבריו הוא בטור שהביא מהמשנה (בבא קמא סא/ב) שכתבה את כל השיעורים של ההרחקה רק למדליק בתוך שלו שהדליק ברשות. אבל אם הדליק שלא ברשות – חייב. (סמ"ע תיח שם)

הגר"א הביא את דברי הרי"ף (פרק הכונס) שהסביר כי בתנור של אדם בביתו נתנו חכמים שיעור לאש מה נקרא שוגג ומה נקרא אנוס. "דלפי צורך שעה קמדליק, וקמרחיב בשיעורא וקעברה הדליקה יתיר משיעורא וקא מזקה – אנוס הוא דמאי הוי ליה למיעבד. הילכך מכה בידי שמים הוא". תרגום: שהמדליק הזה בביתו לצורך שעה הוא הדליק והדליקה הרחיבה את גדלה והזיקה יותר – האדם הוא אנוס. מה היה יכול לעשות? האם תאסור עליו להשתמש באש כלל? ואם אדם שמר על האש והיא פרצה מגבולותיה – זה לא אשמה שלו אלא "מכה בידי שמים" ופטור. אבל מי שהדליק מלכתחילה שלא ברשות – "פושע הוא" למרות שהאש פרצה יותר מגבולותיה ממה שאדם יכול לשער.

אם הנערים היו קטנים – פטורים ממון חובה לייסרם
הנערים שהדליקו את האש במזבלה היו כאמור בגיל ארבע עשרה ושש עשרה. במהלך הטחת האשמות אמרו כמה מאנשי עוספיה בתחילה שהם היו בני שתים
עשרה. לבסוף התברר שהם נערים ולא ילדים או קטנים. ויש לברר מה היה הדין אם הם היו באמת קטנים?

אומר השו"ע (תיח ז) "השולח את הבעירה ביד חרש – שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. במה דברים אמורים, כשמסר להם גחלת וליבוה, שדרך הגחלת להכבות מאליה קודם שתעבור ותדליק. אבל אם מסר להם שלהבת – חייב, שהרי מעשיו גרמו". וזה לא נקרא גרמא. כי דרכה של אש להסתייע בגורמים אחרים וזה עדיין נקרא מעשיו. וכאן מדובר על האחריות של הבוגר שאחראי על הקטין שהוא פחות מבן שלוש עשרה. אם שלח את האש בידי הקטן. אבל אם הקטן הדליק מעצמו – אין לבוגר אחריות כלכלית על נזקיו.
אמנם יש חובה ליסר את המדליק. כמו שכתב השו"ע (חושן משפט – סימן שמט ה) "ראוי לבית דין להכות הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה, כדי שלא יהיו רגילים בה. וכן אם הזיקו שאר נזקים.". שאר נזקים זו גם שריפה.

המדליק בתוך שלו לא חייב על דברים טמונים באש
חכמנו בגמרא למדו כי אם בשריפה נשרף דבר שהוא טמון באש – המצית פטור. הוא לא היה אמור לקחת בחשבון שמתחת לקש יש ארון או מכונית. אמנם יש מקרים שבהם אם הייתה מכונית מכוסה בברזנט – זה לא נקרא טמון. וכך מובא בשו"ע (חושן משפט – סימן תיח יג):
"טמון באש – פטור. שאם הדליק גדיש חבירו והיו טמונים בו אפילו מוריגים וכלי בקר (פירוש: קרשים נקובים ובהם יתדות של עץ או של ברזל שדשין בהם התבואה) שדרך להטמינם בגדיש – פטור, ורואים מקום הכלים הטמונים כאלו היה שם שעורים או חטים כפי מה שהוא הגדיש, וכך ישלם לו".

המדליק בתוך של חבירו – חייב גם על טמון באש
במה דברים אמורים? במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו וכלו חציו, כגון שנפל הגדר שביניהם שלא מחמת הדליקה, והיה אפשר לו לגדור ולא גדר". שבכל המקרים הללו יש לו אשמה, אבל הוא הדליק מלכתחילה ברשות. ולכן אם האש שרפה דברים מכוסים אצל חבירו – אפילו דברים שהיו אמורים להיות שם – פטור. אבל על הגלויים משלם
"אבל אם הדליק בתוך של חבירו, או אפילו בתוך שלו ולא כלו חציו, כגון שנפל הגדר מחמת הדליקה, חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר". מה פירוש "כלו חיציו"? שהאש היא כמו חץ שאדם יורה כאן ומזיקה במקום אחר ואחרי זמן. בכל זאת כל הנזק מתייחס ליורה החץ כך גם באש. אמנם אם החץ או האש היו אומרים להגיע למקום מסוים ולעצור, כגון שהייתה שם גדר. וטרקטור או גורם חיצוני הפיל את הגדר והאש עברה מעבר למקום שהייתה אמורה להיות שם מלכתחילה. – האחריות של המדליק היא רק עד הגדר. שם "כלו חציו" עד לשם מגיע כוח החיצים שהוא ירה. אבל אם הגדר נפלה מחמת הדליקה שהמדליק הדליק – לא כלו חיציו של המדליק בגדר. שזה חלק מהנזק הצפוי. אפילו אם הוא לא חשב על כך מלכתחילה.

"ובבית חייב על כל דבר. שדרך בני אדם להניח בבית כל כליהם וכל חפציהם, וכל מה שיטעון בעל הבית שהיה בבית, ה"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, ובלבד שיטעון דברים שהוא אמוד בהם שהם שלו או שרגילים להפקיד בידו". אבל אם הדליק שלא ברשות. כל דבר שסביר להיות שם – חייב. ולכן אם היו שם בתים ובתוכם היו רהיטים וכד' – חייבים המדליקים הראשונים.

האם המציתים חייבים גם כרוצחים?
בהצתה הזו נלקחו גם חיים. האם המציתים חייבים על החיים שנלקחו. האם הם נחשבים כרוצחים? אנחנו יודעים שיש רוצח במזיד שחייב מיתה. יש רוצח בשוגג שחייב גלות לעיר מקלט. יש רוצח באונס שפטור מהכל. האם המציתים נחשבים רוצח בכלל, ואם כן איזה חובה עליהם? שוגג או מזיד או אנוס?
ואם נשליך את המקרה על יהודים שהדלק אש ונהרגו אנשים. אם הוא היה כהן האם היה מותר לו לשאת כפים אחרי המקרה הזה? הרי מי שידיו מלאות דמים לא יכול לשאת כפים. אם הוא כהן. "אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו". (ברכות לב). האם הם אחראים גם על הנפש?
בשו"ע (חושן משפט – סימן תיח יז) "אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו, הרי המבעיר חייב בנזקו ובשבתו ובריפויו ובצערו ובבשתו כאילו הזיקו בידו, (שאע"פ) שאשו ממונו הוא, הרי הוא כמו שהזיק בחציו; והוא שהיה האש ראוי להגיע שם למקום שהזיק בשעה שהדליק, אבל אם לא היה ראוי להגיע שם, כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש, אפילו אם היה אפשר לו לגדרה, כבר כלו חציו ויש לו דין ממונו שהזיק אדם שאינו חייב אלא בנזק בלבד, ופטור מארבע דברים".

אמנם אם יוכח שהסוהרים או השוטרים טעו בהכנסם לתוך האש – המצית פטור מאחריות להריגתם. כך מובא בשו"ע (תיח יח) "הניח לחבירו גחלת על לבו, ונשרף – פטור, אפילו התרו בו; שלא היה סבור שלא יסלקנה שאין דרך שיניח אדם עצמו לשרוף כדי שיהרג חבירו".