זיכויו של ניר סומך הוא המודל לערעורים / פרשנות

בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של ניר סומך, קצין מג"ב לשעבר, שהורשע בהריגת שכנו ונשלח לרצות 14 שנות מאסר. בערעור בפני בית המשפט העליון, ניצבים בפני שופטי הערעור הראיות שהונחו בפני בית המשפט המחוזי ומלטשן, מצרפן ומזקקן פעם נוספת, אין הוא קובע ממצאים חדשים, אולם הוא מעניק משקל אחר, הוא מאיר באור ראוי ונכון את הראיות ששימשו את התשתית להרשעתו של סומך, ובסופו של דבר הוא מגיע לכלל מסקנה שיש מקום לזיכוי. דומה כי זיכוי זה צריך לשמש מודל לערעורים.

אחריות כבדה רובצת על השופט בבואו להכריע בעניין המונח בפניו, היה זה השופט חשין ז"ל שבאחד מפסקי דינו גילה את המאבק הפנימי אשר התחולל אצלו באחת הפרשיות לה היה שותף בפסק הדין: "תם הדיון. נסתיימו השקלא-וטריא. כל דברים שיכולים וראויים היו להיאמר, נאמרו. כל דברים שיכולים וראויים היו להיכתב, נכתבו. כמעט-קט ותיפול הכרעה. ואני, מחנה קטן, אמרתי אל-לבי לעת זו שבין-הערביים: הבה אתכנס אל תוכי, אשוב ואהרהר שוב ביני-לבין-עצמי, שמא נוקשתי ונפלתי. חזרתי אפוא אל ראשית והחילותי מהלך אט-אט, שולח רגלי לפנים ומגשש בזהירות שמא אֶכָּשֵל ואַכְשִיל. כך הלכתי והלכתי, ובדרכי הפכתי והיפכתי, התבוננתי סביב לי, שקלתי והוספתי. לסופה של דרך מצאתי עצמי במקום שהכרתיו בראשונה: על עמדי במקומי". [בג"ץ 5503/94 סגל נ' יו"ר הכנסת].

קיומו של מאבק פנימי אשר אמר להתחולל אצל השופט אינו רשות אלא חובה. חובה שמקורה בדרישה לשפוט צדק, דרישה המחייבת התרחקות מקיבעון מחשבתי, ומצריכה את השופט לחתור אל האמת, וכדי להגיע לאמת על השופט לשנן לעצמו "חדש אינו אסור עלינו, ולא זו בלבד, אלא מכח עצם מעמדנו ותפקידינו אנו מצווים על שילוב החדש בישן, ולעתים אף מצווים אנו להוציא את הישן מפני החדש.

אך במה דברים אמורים כאשר השעה צריכה לכך, וכאשר העניין מחייב כך. או אז מן הראוי בעיון שקול ובזהירות הדרושה, לחדש ואף לשנות מן הפסיקה הקיימת" [השופט אלון ד"נ 22/82 בית יולס נ' רביב], על דברים אלו עמד לאחרונה השופט ניל הנדל, בפרשת הולילנד, באומרו " הרשעה בפלילים היא חמורה והשלכותיה נרחבות. נובעים מכך עקרונות שונים כגון חזקת החפות וכלל הספק הסביר.

התולדה של עקרונות אלה היא כי מוטב לזכות אשם מאשר להרשיע זכאי. בתמצית, ניתן לומר כי שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בשוקלו אם להרשיע נאשם. מתפקידו לבחון היטב האם קיימת תשתית ראייתית מבוססת ורחבה דיה להרשעה. כך ודאי בשיטה חוקתית שהעצימה את עיקרון כבוד האדם וחירותו. במסגרת זו, ובין היתר, על בית המשפט לזכך את הראיה מהשמועה ומהתרשמות כללית שאינה בהכרח מבוססת. עליו להעמיק בראיות ולנסות ככל שאפשר למצוא בהן עיגון לנרטיב שונה, המתיישב עם חפותו של הנאשם. בעיקר – בית המשפט חייב בכל עת להזהיר את עצמו שלא לבסס הרשעה על סמך תחושות או חשדות, אפילו אינם מבוטלים.

"חשד בלבד, ויהא החשד כבד ביותר, אינו מספיק כדי הרשעה"… כשמדובר בראיות נסיבתיות – חובת הזהירות היא כפולה ומכופלת. "בימינו ובארצנו, שנוהגים להרשיע על-פי ראיות נסיבתיות, שומה עלינו לבדוק אותן שבע בדיקות, שמא על-אף הכול משאירות הן מקום להסבר אחר, העולה בקנה אחד עם חפותו של הנאשם" [ע"פ 4456/14 קלנר ואח' נ' מדינת ישראל].

הקורא את פסק הדין למד שכך צריכה להיות דרכן של ערעורים, אושיותיה של זו צריכה להיות מושתת על העובדה שמלאכת השיפוט היא מעשה אנושי, וכדרכן של פעולות אנושיות הרי שגם בה יכולים ליפול פגמים, וטעויות, ולכן בסיסו של הערעור צריך להימצא הנכונות לשקול מחדש את התוצאה, ההחלטה או פסק הדין שמא שגגה נפלה בהם, או שמא טעות השתרבבה אל תוכה. עם הנחת מוצא זו יש לקיים בחינה זהירה מדוקדקת של הממצאים, יש לגלות חשדנות מוחלטת של כל קביעת ממצא משפטי, ומנגד יש מקום להתבוננות מחודשת בעדויות, נכון להעמיד לבחינה מחודשת של הראיות וראוי לתת את הדעת על הסקת מסקנות העולות מחומר הגלם שהונח בפני הערכאה הדיונית ואשר בפניה הוצג התשתית הראייתית. [ע"פ 4784/13 סומך נ' מד"י].

=======

הכותב הוא עורך דין, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע משפט'