רב עיר בישראל לא נבחר באמת על ידי הציבור, והרבה פעמים הציבור אינו מקבל רבני עיר שמתאימים לו. אבל רב העיר יכול לשרת כל ימי חייו לאחר שהוא מקבל את תפקידו, ואין שום אפשרות מעשית לציבור להחליף אותו. מסמר בלי ראש.

רב עיר הוא עובד מדינה, וכמו שופט הוא אמור להביע ניטרליות ויחס שווה לכל אחד ואחד, ואסור לו להתעסק בפוליטיקה. אבל בפועל רבני הערים אינם מרגישים שום חובה להיות ניטרליים: רבני עיר רבים מקימים לעצמם מפלגה פוליטית עירונית, ובלי שמץ של בושה מושיבים את הנציגים האישיים שלהם במועצת העיר. וכן ברמה האישית: אם זוג בא לפני רב העיר להתחתן, הרב יכול להחליט על דעתו האישית אם לחתן אותם בלי בעיות, או לשלוח אותם לבית דין לבירורים (ומאותו רגע אין לו שום אחריות נוספת כלפיהם). אם מדובר על גֵרים, הרב יכול להחליט על דעת עצמו שלא לחתן אותם בכלל, כי הוא לא סומך על בתי הדין הממלכתיים לגיור. החלטה אישית על דעת עצמו, והציבור לא יכול לעשות שום דבר. כי הוא מסמר בלי ראש.

כך גם לגבי כתיבת מכתבים. בציבור יש דעות שונות כיצד להתמודד במציאות של יהודים וערבים שגרים ביחד במקומות שהיו פעם שכונות יהודיות. בעייה חברתית וציונית קשה שאין לזלזל בה כלל, והמחלוקת יכולה להיות חריפה. בתור עובד מדינה היה ראוי לרב העיר לא להתערב לטובת צד מסויים במחלוקת זו, שהרי הוא הרב של כל העיר, אבל ממה יש לו לפחד? הוא הרי לא תלוי כלל בציבור ואין לו אחריות כלפי אף אחד. ומי שלא מורגל לשאת באחריות כלפי בני אדם, לא יבין גם כן מה זאת אחריות כלפי הקב"ה.

בשנים האחרונות הצטרפו לרבני הערים, הלא-נבחרים והלא-פטירים, גם ראשיהם של עשרות גרעינים תורניים. גם הם מסמרים בלי ראש. לציבור המקומי איו זכות לבחור את ראש הגרעין התורני, והציבור גם אינו יכול לפטר אותו. אין לרב הגרעין אחריות אמתית כלפי אף אחד במקום, אלא רק כלפי מי שמתקצב אותו. והם מצדם מעניקים לו את התקציב יחד עם חופש מוחלט לפעול לפי דרכו. ברוב הגרעינים אין אפילו זכות לתושב המקומי להצטרף לגרעין בתור חבר מלא, ולכן גם אין לו זכות הצבעה על דרכו של הגרעין ועל הנהגתו. וכך הפכו ראשי הגרעינים התורניים להיות הרבנים הלאומיים הבלתי-נבחרים במקומות רבים שאליהם הגיעו, לצידם של רבני הערים החרדים ברובם. וכך גם הם יכולים לחתום בלי לחשוש על מכתבים חריפים בענייני יהודים וערבים.

את הגרעינים שווקו לנו במשך השנים בתור מוקדים חברתיים וקהילתיים של הציונות הדתית. אבל מרכזי קהילה וחברה חייבים להכיל מעצם טבעם אנשים רבים בעלי דעות פוליטיות שונות. בגרעין התורני בירוחם לדוגמה, היו חברים שפעלו בו-בזמן בשביל מפלגות שונות בבחירות האחרונות, כפי שדווח אלישיב רייכנר לפני שבועיים בעיתון מקור ראשון. וכך כתב: "אנחנו לא קהילה חרדית שבוחרת את המועמד שטוב לה גם אם היא לא משוכנעת שהוא טוב לירוחם. אצלנו סדר העדיפויות הוא שונה. קודם כול בוחרים את מי שלדעתנו הוא הכי טוב לירוחם, ורק אז פועלים לכך שהוא גם ישתף פועלה עם יוזמות ומוסדות המזוהים עם קהילתנו, לטובת ירוחם כולה. אבל מעבר לכך, חברי הגרעינים בירוחם התפצלו בהצבעתם בבחירות האחרונות, והיו פעילים דומיננטיים בשני מחנות פוליטיים שונים…"

לעומת זאת בגרעינים רבים אחרים, כל הגרעין מיועד בכוונה מראש להיות גדוד מגוייס בשירותו של כיוון פוליטי אחד, הן בבחירות המקומיות והן בבחירות הארציות. מה שהכי קשה זה לא הכיוון הפוליטי המסויים, אלא הוויתור מראש על כל רצון אמיתי לגרעין שיהיה בית שיודע להכיל אוכלוסייה מגוונת בתוכו.

מי שאחראי על המצב הזה הם הארגונים ונבחרי הציבור שהעניקו זכות לכל גרעין תורני לקבל תמיכה אוטומטית, בלי להתחייב מראש מטרות ודרכי פעולה סבירים. "כל גרעין פועל לפי דרכו" הם אומרים, והתוצאה שעשרות מהם חותמים ביחד על מכתב חריף ושנוי במחלוקת. אבל חובה אלמנטרית בפרויקט כזה היא החובה להתרחק מפעילות פוליטית בתור גרעין! וכך כתוב ב"תקנון ציבורי לגרעינים התורניים" (הצעת נאמני תורה ועבודה):

"הגרעין התורני ישתף פעולה עם גורמים פוליטיים שונים כדי לפעול לטובת הכלל. הגרעין יכיל בתוכו אנשים בעלי דעות פוליטיות שונות, ולא יזדהה עם אף גורם פוליטי באופן גלוי או סמוי."

הנקודה הזו נוספה להצעת התקנון ביום ראשון השבוע, כמעט מיד לפני שפרצה המהומה האחרונה, וקודם ששמענו עליו שום דבר. זה רק מוכיח עד כמה דחוף שנבחרי הציבור שלנו יאמצו את התקנון הציבורי לגרעינים התורניים כתנאי לתמיכתם.

לסיום הדבר הכי חשוב: רצוי ביותר שתלמידי חכמים יתנו התייחסות רצינית ואחראית לנושאים שעומדים על הפרק, ויביעו את דעתם הערכית והתורנית. אבל רק כאשר הם מדברים בעד עצמם ולוקחים אחריות אישית על דבריהם, או כשהם מדברים בתור רבני קהילותיהם שבחרו בהם באופן ישיר על פי חוזה לזמן קצוב, והקהילה העניקה לרב את הסמכות לדבר על נושאים כאלה בתור רבם.

אבל לרב עיר הדבר אסור בגלל מעמדו הממלכתי, כי חובתו להיות הרב של כל העיר. לגבי ראש גרעין תורני, שגם הוא לא נבחר ע"י הציבור, הוא צריך להחליט: האם הגרעין נבנה כדי להיות בית בשביל כל העיר כולה, או האם הוא נבנה להיות בית בשביל "אנשים שחושבים כמונו"? אם האחרון הוא הנכון, אז האם הגרעין ראוי לתמיכה ציבורית רחבה?

הרב ד"ר אבי קדיש הוא חבר בנאמני תורה ועבודה