הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאים: זהר שחר וג'מאל ח'לאילה על בלה

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאים: זהר שחר וג'מאל ח'לאילה על בלה

הסרט הראשון שלכם – על מה הוא ואיך הוא נולד?

בלה بيلا הוא סרט מסע. דרמה קומית, דו לשונית בעברית וערבית. הוא סרט על זוג יהודי וזוג ערבי שלוקחים את היונה שלהם לתחרות מלכת היופי של איגוד מגדלי היונים הישראלי בירושלים כדי למכור אותה לשיח' עשיר מהאמירויות. זה סרט על חברות ועל משפחה ובעיקר על הרצון העמוק שלנו למצוא דרך הוגנת וטובה לשני העמים לחיות כאן יחד.

זה סרט שאני (זהר), התחלתי לכתוב עוד בזמן הלימודים בסם שפיגל, די מהר הבנתי שלמרות שהילדים שלי למדו בבית ספר דו לשוני, אני לא באמת יכולה לכתוב זוג ערבי, לא מבינה את מורכבות של החיים שלהם, את התרבות ומרכיבי הזהות השונים. ג'מאל הגיע אלי דרך חבר משותף כשחיפש שותפה יהודיה לעבוד איתה. (ג'מאל) שנינו הרגשנו שאנחנו חייבים לחקור את נקודות המפגש והנפרדות של שתי החברות שלנו. שנינו רצינו לכתוב קומדיה דו לשונית.

כמה זמן לקח לכם לכתוב את התסריט הראשון?

ג'מאל: את הדראפט הראשון זהר כתבה לבד כפרוייקט גמר בסם שפיגל, זו היתה עבודה של כמה חודשים. זהר: הוא היה תסריט מלא דאחקות וידעתי שעמוד השדרה הדרמתי שלו לא נכון. מהרגע שהתחלנו לעבוד יחד חזרנו להתחלה, מניסוח הסינופסיס, פיצוח הדמויות והיחסים בניהם.ן. לקח לנו כשנה להגיע לדראפט משותף, שהרגשנו שמצליח לספר את הסיפור של שני הזוגות באופן שמצליח לגעת במורכבות של החיים שלנו. אבל האמת היא שהתסריט הזה נכתב שנים. תסריט לא מפסיק להכתב עד שמסיימים את העריכה. במקרה שלנו המהלך הכולל לקח כמעט עשור. זה זמן שהתפתחנו והתבגרנו בו, אנחנו חושבים שהסרט הרוויח מכך מורכבויות ונקודות מבט שהשתנו אצלינו במהלך השנים.

יש לכם את התסריט ביד, איך יצאתם לדרך?

ידענו שאנחנו צריכים מפיק או מפיקה. גם היה לנו ברור שסרט דו לשוני והפקה משותפת היא לא דבר שכיח ושזו תהיה דרך ארוכה. בשיחות העומק בינינו החלטנו שנעבוד רק עם מי שמרגיש טוב לשנינו, שהחיבור חייב להיות של אמון ואנושיות בסיסית שמתחברת נכון. ג'מאל הכיר את תומא אלפנדרי מעבודה ארוכת שנים שלו בהפקות קולנוע. החיבור איתו היה טבעי וחברי, התסריט וגם הדינמיקה שלנו הצחיקו אותו ואחנו הרגשנו במקום בטוח. מאז אנחנו ביחד.

תומא ליווה אותנו לאורך העבודה על הדראפטים, כמובן שלקבל מענק הפקה מהקרנות, זה מסע ארוך שלקח כמה שנים. ראשונים תמכו בנו קרן רבינוביץ', אליהם הצטרפו קרן "גשר" שגם ליוו את תהליך הפיתוח. ההפתעה הגדולה והמשמחת שלנו היתה כשתומא הצליח לבנות קו-פרודוקציה בלגית עם "לה פילם דו פלוב" חברת ההפקה של האחים דארדן. זה מסע שארך שנים וההקפדה שלנו לעבוד עם אנשים טובים הוכיחה את עצמה.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבתם?

וואו. אין דבר מרגש כמו החוויה הזו. תחושה שהסיפור עובד, שהעולם והאנשים שלנו מקבלים חיים וזה לא יאמן. תחושה שאנחנו פוגשים את מי שעד עכשיו חיו לנו בראש ובמחשב ובמקביל, באופן מוזר, גם קצת תחושה שיש אנשים כאלה והם חיכו שניפגש. כשראינו פעם ראשונה את אלישע שמשחק את יקי ביחד אם חנא שמשחק את בלאל, אי אפשר היה להתבלבל. זה היה ברור שאנרגיה שנוצרה בניהם בחדר היא בדיוק מה שחיפשנו.

היו מולנו שני אחים, חברי ילדות שנהנים לשבת יחד. החזרה הראשונה של אלישע, חנא, ג'ייד ואסיל, שמשחקים את שני הזוגות זו חוויה שלא נשכח בחיים. קראנו את התסריט ביחד ונחנקנו מצחוק. השחקנים בעצמם נקרעו מצחוק. הם לא יכלו לצפות את האנרגיה שבה קיבלו את הטקסטים מהפארטנרים שלהם, מכיוון שהאינטרפטציות הן מאוד שונות. זה הבסיס של ההומור בסרט. הבדלי השפה, הקודים התרבותיים, נקודות המבט. הכל היה בחדר, הייתה תחושה שאנחנו רק רוצים להמשיך לבלות איתם.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלכם, אתה אחראים, אתם מנווטים את כל זה? מה התחושה?

לקראת הצילומים היתה תחושת אחריות גדולה, הנסיון להבין איך ניתן להספיק הכל בתוך מגבלות התקציב וימי הצילום, זה היה גורם לחץ משמעותי. ידענו שאנחנו מאוד סומכים אחד על השניה ועל תומא ועל הצוות. באמת הקפדנו כל הדרך ללהק ולבחור לכל תפקיד רק את מי שהיה לנו נעים איתם. שמנו דגש מיוחד בליהוק על שחקנים שמאוד נהנים לעבוד יחד. זה מאוד הקל על היום הראשון שהוא באופן טבעי הכי מלחיץ. כאן נוסף אלמנט של סט שהתנהל כל הזמן בשלוש שפות עם צוות ושחקנים מתרבויות שונות. עברית, ערבית, צרפתית.

בכל שפה מה שנאמר ומה שלא נאמר מקבלים פרשנות קצת אחרת. אבל היה לנו צוות אדיר. אולי אחרי השוט השני שצילמנו וראינו את רמת התיאום והמהירות שצוות ההפקה, המצלמה, התאורה והסאונד עברו מנקודה לנקודה ידענו שהצלחנו לייצר לעצמנו מרחב עבודה בטוח. היו שם הרבה אנשים שהתחברו יחד ומאוד רצו שהסרט הזה יקרה ויצליח. החיבור החזק הזה עזר לנו לפתור כמעט כל בעיה שהתעוררה על הסט.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

הכניסה שלנו לחדר העריכה היתה קשה, על גבול הבלתי אפשרית. סיימנו לצלם באמצע ספטמבר 2023 והיינו אמורים להתחיל לערוך בשמיני באוקטובר. בשביעי באוקטובר עם כל מה שקרה ביום הנורא הזה, נרצח יניב סרודי ז"ל, שהיה מנהל ההפקה האהוב שלנו. אין מילים לתאר את התהום והבלבול שבצניחה מהאושר של הגשמת היצירה המשותפת בימי הצילום, אל ההתמודדות עם ההלם, הצער והכאוס של כל מה שקרה אחר כך. המפגש עם החומרים מהסט הציף כאב גדול. לקח לנו זמן להתאושש. לשבת כואבים מול סצנות מצחיקות, זה דבר שלא קל להכיל.

חווית העריכה של סרט שהוא כל כך אנושי וקומי שכל כולו קריאה לחיים, בימים של כאב אינסופי דרשה מאתנו לאסוף את כל הכוחות שלנו כדי לייצר מיקוד ולזכור ולהזכיר לעצמינו שיש בנו הרבה אמונה בערך של היצירה הזו. היה לנו מזל שהעורך שלנו חיים טבקמן הוא איש חכם ועדין, באמת גם ברגעים מאוד קשים, הוא ידע לשחרר בדיחות קטנות, לדייק את הרגעים הרגשיים. ביחד עם חיים ותומא הצלחנו להביט מחדש בחומר, ללמוד איך ממשיכים לטעון לערכים של חברות ואהבת אדם מתוך לב הסערה. זה היה חבל ההצלה שלנו בכל התקופה הזו. הסרט מוקדש לזכרו של יניב.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

לשמוע בפעם הראשונה את הקהל מגיב זו מתנה שקשה לתאר. זה רגע ששווה לחיות בשבילו. כמובן זה קרה רק אחרי הצלחנו לנשום ולהבין שהקהל באמת צוחק במקומות שרצינו להצחיק בהם. התחושה היתה שמה שרצינו וכיוונו אליו, אכן קורה. היינו מתוחים, אלה ימים שלא טבעי לצאת בהם עם סרט שהוא קומי בבסיסו ומדבר בעברית וערבית. אבל אנשים צחקו והתרגשו והזדהו. פגשנו קהל צמא לתרבות שמזכירה תקווה משותפת. יש כוח מאוד מיוחד בכך שקהל מעורב משני העמים יכול לשבת יחד בקולנוע ולזהות את עצמו על המסך, לראות את הדפוסים המשפחתיים, החברתיים, הכי אישיים באים לידי ביטוי ביצירה משותפת.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אתכם על הסרט?

יש תגובה שחזרה על עצמה, של אנשים שנורא צחקו בהקרנה ואמרו שאחר כך בבית הרהרו במשך ימים. זה בהחלט מה שאנחנו רוצים ורצינו אבל בהקרנה עצמה לא ניתן לדעת מה קורה עם אנשים בבית.  לכן אנשים שכותבים לנו אחר כך משמחים אותנו מאוד.

איזה דבר אישי או חוויה שלכם ניסיתם להעביר דרך הסרט הזה?

בעיקר חשוב לנו לעורר תקווה ואהבה לאנושיות. אנחנו אנשים שמבחירה מייצרים וחפשים נקודות מפגש. היינו רוצים מאוד שהסרט יעורר כמיהה למפגש, שיעורר רצון להיכרות ואומץ להפגש בפשטות.

איך הסרט הראשון הזה שינה אתכם כבמאים?

המסע של יצירת סרט הוא למידה אין סופית בדרך אל היותנו במאים. אנחנו חושבים שהתבגרנו. למדנו רבות על חשיבות הדיוק, על הערך של ההתעמקות בכל היבט ורגע בסרט בשלבי הפיתוח. אולי התבהרה בנו ההבנה שביצירה המשותפת שלנו אנחנו מציעים קבלה והכרה, אנחנו מאמינים שיש הרבה תקווה במעשה הזה. הלוואי ונוכל להמשיך ליצור ולהציע תקווה.