לכולם נמאס מהמצב. כולנו מרגישים שההנהגה של מדינת ישראל לא מצליחה לייצר ביטחון לתושבים וכל אחד מציב את פתרונו בהתאם לאג'נדה שלו. לכן בימים האחרונים נחשפנו לשלל ביקורות ועצות. אחת העצות הפופולאריות שנצפו על גבי הרשתות החברתיות ובערוצי התקשורת השונים זו הביקורת משמאל. השמאל כמעט התמוגג מחולשת הנהגת נתניהו בשדה הביטחוני (לא חלילה מעצם המצב) ולעג לו שהוא זה שהבטיח להעניק ביטחון עכשיו דווקא תחת הנהגתו אותה תחושת ביטחון מתכרסמת.

גם מימין ביקרו את נתניהו, אי אפשר שלא לבקר אותו עקב המצב שנוצר, אבל מעניינת דווקא אותה ביקורת משמאל בשלה האלטרנטיבה שהיא מציגה. זה לא סוד שהשמאל מנסה כבר זמן לא קצר להחליף את שלטון הימין שהתבסס כאן לאחרונה. ובואו נקרא לילד בשמו שלטונו של נתניהו. כספים רבים והרבה כישרון ואנרגיה הושקעו במהלך הזה. מהמחאה החברתית בקדנציה לפני הקודמת ועד וי- 15 לאחרונה. למי שהספיק לשכוח הבחירות האחרונות עמדו בסימן להעיף או להשאיר את נתניהו. אנחנו או הוא. לאחר ההפסד הצורב וגם במהלכו עלו טענות בשמאל שצריך ביטחוניסט בראש הפירמידה, כי בישראל (והקיצונים שבהם יוסיפו המיליטאריסטית, פרימיטיבית בלעג) זה הקלף איתו זוכים להיכנס לבית ראש הממשלה בבלפור.

לכן עכשיו אנחנו רואים את צביר הטוקבקים, טורי הדעה והציוצים על כישלונו הביטחוני של נתניהו. מבחירי הפוליטיקאים עד לאחרון הטוקבקיסטים ולכולם אותה מנגינה. הנה נקודת החוזק של נתניהו מתגלה דווקא כנקודת חולשה. והדם שאבד לאחר הבחירות חוזר סופסוף ללחייהם השמאליות.

אבל לאט לכם, חברים. הכישלון הביטחוני לעת עתה אכן מהדהד, אבל לא האג'נדה עליה בנה ובונה השמאל הישראלי תזכה כל כך מהר לאמון הציבור. השמאל לא העניק ביטחון גדול יותר לתושבי מדינת ישראל. למי ששכח אהוד ברק התחלף עם אריאל שרון בעקבות הכישלון הביטחוני שהתגלה באינתיפאדה השנייה. כשלון שהביע את כל התסכול מאוסלו. הסיסמה הנדושה שהפתרון הוא מדיני נקברה אז. גם אהוד אולמרט לא הצליח לייצר ביטחון במלחמת לבנון השנייה. הוא אומנם לא תוצר מובהק של השמאל, אלא של יצור הכלאיים קדימה, אך לפחות הדגל המדיני- ביטחוני של המפלגה ז"ל היה באופן חד משמעי מבית מדרשו של שמעון- מזרח תיכון חדש- פרס. בתקופתו של אולמרט גם אכלנו את פרי הבאושים של סיבוב הפרסה של אריאל שרון, עם הנסיגה מעזה- במבצע עופרת יצוקה, שמאז מגיע אלינו בתדירות אחת לזמן מה בסבב כזה או אחר. פעם עמוד ענן ופעם צוק איתן כשבכל פעם הטעות הזו מהדהדת אלינו באופן חריף יותר.

רוב הציבור בישראל רואה את הפלסטינים אחראים באופן ישיר למצב הביטחוני הרעוע. הוא מבין מי מבצע את אותם פיגועים, מי מסית את אותם מפגעים בודדים ובקבוצות.הוא מבין מי מושיט יד לשלום ומי מסרב באופן עקבי, גם כשנציגי שמאל כמו ברק, אולמרט וליבני עמדו והושיטו יד.

רובם המוחלט של תושבי ישראל, כן גם אלו המתגוררים באיו"ש, היו מוכנים לוויתורים ופשרה בתמורה לשלום אמת. רובם המוחלט לא שונא ערבים ורוצה לזלול אותם לתיאבון. אלא העם בישראל ברובו הגדול איבד את האמון בפלסטינים ובהנהגתם. והם מצידם לא פספסו הזדמנות להוכיח לו כמה הוא צודק.

לביקורת על נתניהו שותף עכשיו רובו ככולו של העם היושב בציון. חלקו הגדול חושב שמקור חולשתו הוא דווקא באותם תפיסות מקובעות שחלחלו ואף נושפות בעורפו בכל דרך מבג"צ ועד בצלם.

השמאל בישראל מציע ככלב השב אל קיאו שוב ושוב את אותו פיתרון, שבוי בקונספציה של עצמו. משא ומתן מדיני כמזור לכל המחלות והמחלוקות המושרשות עמוק בהווי הישראלי פלסטיני. משא ומתן שיביא או לא יביא תוצאות, גם אם זה משא ומתן לצורך משא ומתן. ובין לבין שטיפת המוח שכל צרותינו נגרמות בשל הסבל פלסטיני, תנאי המחיה והכיבוש. כל בר דעת מבין מה יקרה אם באמת תהיה נסיגה לגבולות 67 בניתוח מעמיק של האזור בו אנו חיים.

אולי נתניהו לא מגלה מנהיגות מזהירה בימים אלו ועל כך הוא ייבחן, אך כל מנהיג עדיף על האלטרנטיבה המקובעת וההרסנית שמציע השמאל.