פסיקת בית המשפט העליון הבוקר בעניין החלטת שר המשפטים יריב לוין למנות את נציב תלונות הציבור על שופטים השופט בדימוס אשר קולה, כמפקח על חקירת פרשת הפצ"רית, מפתיעה מעט. לפי פסק הדין, השר לוין לא יכול למנות את קולה, אך כן יוכל למנות אדם אחר העומד בתנאים. בכך השופטים דחו את עמדת שר המשפטים אך גם את עמדת נציגי היועמ"שית שגרסו שלוין לא יכול למנות מישהו בעצמו.

אמנם, למי שצפה בדיון בשבוע שעבר היה קצת ספויילר, מכיוון שכבר אז השופטים הקשו על שני הצדדים. אך גם במקרים קודמים בהם בג"ץ הראו שהם לא אוהבים את התנהלות הפרקליטות והיועמ"שית, כשהיה צריך לתת פסק דין – פעמים רבות הם פסקו לטובת היועמ"שית. נדמה שעכשיו, גם לדעת שופטי בג"ץ, היועמ"שית חצתה קו. חוסר הענייניות שלה בקביעת ניגוד העניינים שלה בפרשה הוא דבר שבג"ץ לא יכל להתעלם ממנו.

השופטת גילה כנפי-שטייניץ כתבה זאת בפירוש: "לו הייתה הפרקליטות משנסת מותניים ועורכת בדיקה יסודית ועניינית של ניגודי העניינים הכרוכים בפרשה על-ידי הגורם המוסמך לכך, ומשכילה למצוא מתוך שורותיה גורם בכיר שלא מתעורר לגביו חשש כאמור – ייתכן שהתוצאה הייתה אחרת. אולם כזאת לא נעשה, ואף לא הוצע כל מנגנון אחר שיש בו כדי לפתור את החששות שהועלו".

פעם אחר פעם, היועמ"שית מתנהלת כפיל בחנות חרסינה, ולמרות הרצון המאוד ברור של שופטי בג"ץ לפסוק לטובתה, היא מביאה את עצמה למצבים בהם "הפרשנית המוסמכת של החוק" טועה בפרשנות שלה, וכל זה על חשבון הציבור.

השופט אלכס שטיין בבג"ץ (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

לוין פספס הזדמנות להיות גם חכם וגם צודק

יחד עם זאת, פסיקת בג"ץ היא לא ניצחון של השר לוין. גם לוין ממשיך את מנהגו להתנהל "ראש בקיר", ובמקום לפעול בצורה שקולה, סבלנית ואחראית, הוא רץ להחליט החלטות פזיזות הנגועות בשיקולים פוליטיים.

כל פעם שנבחרי הציבור שלנו מביאים לפתחו של בג"ץ מקרים שבהם למרות שלפי ההיגיון וה"צדק" הם צודקים, אך בהתנהלות שלהם הם עושים טעויות רבות בדרך – הם חופרים בור יותר עמוק, ומאפשרים לבג"ץ להכניס את ידו עמוק יותר לכובע המחוקק. כמו האמרה המפורסמת "מקרים קשים יוצרים דין רע", גם במקרה הזה, לאחר שהשר סירב להגיע לפשרה עם נציגי היועמ"שית, השופט שטיין קבע: "במצב דברים זה, אנו עומדים בפני חסר, אשר מביאנו לסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי לפיו – 'בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק'". כלומר, השופט שטיין אומר שאם יש איזשהו ואקום או לקונה בחוק – בית המשפט יכול לפעול "בדרך הנראית לו".

אמנם במשפט אחרי זה השופט מסכים ש"הדרך הטובה ביותר לעשיית צדק במקרה שלפנינו, היא הפעלת סמכותו של השר למנות את בעל התפקיד שילווה את החקירה", ולכן פסק שהשר לוין פועל בסמכות, אך כידוע אקדח שמופיע במערכה הראשונה, יופיע שוב במערכה האחרונה, וכמו שראינו בעבר, בג"ץ מתחיל באיזו פרשנות או אמירת אגב שלא מתייחסים אליה, ובהמשך הוא הופך את האמירה ל"נוהג" שעל בסיסו הוא יכול לפסול החלטות של שתי הרשויות האחרות.

אילו לוין רק היה מחכה לעתירה נגד היועמ"שית, יכול היה להביא את השם של השופט קולה, כהצעת פשרה. במקום זאת הוא מיהר למנות אותו לחוקר, וגילה שהמינוי בעייתי אצל שופטי בג"צ. אילו לא היה נחפז לעשות את המהלך, יכול היה להיות גם חכם וגם צודק. כעת הוא נשאר חצי צודק ולא כל כך חכם. בסוף בג"צ פסל לו את המינוי ושלח אותו לשבור את הראש כדי למנות מישהו אחר. אז מה הרווח?

וכך, בעקבות ההתכתשות הבלתי פוסקת בין הממשלה לבין היועצת המשפטית שלה – בג"ץ ממשיך לקחת לעצמו עוד ועוד סמכויות.