ראוי שהרב בזק ומעריציו ירדו ממגדל השן / תגובה

מדהים מה שיכול לחולל משפט אחד תמים! ברוך מרזל, אחר שקיבל מנה גדושה של איחולי "שנת אהבת חינם", ביקש להעיר את תשומת לבנו לכך שכל דבר בעולם, אפילו אהבה, ראוי שיהיה עם טעם. דבר חסר טעם, חסר סיבה, הינו חסר ערך, ועל-כן מוטב להימנע מהביטוי "אהבת חינם" ולאהוב כל יהודי מישראל (למעט אותם יוצאי דופן שנדון עליהם בהמשך) בשל המצווה הנשגבה של אהבת ישראל, אשר כלל וכלל איננה חינם.

דברים פשוטים ומובנים, שאינם אמורים לעורר מחלוקת, ושאמורים להיות מקובלים על כלל קשת הדעות של ציבור לומדי התורה ומקיימיה. אלא שהרב אמנון בזק מישיבת "הר עציון" התקשה לקבל את הדברים, ויצא בשצף קצף נגד מרזל (בלא אהבת חינם). אותו תלמיד או עמית מסייע של בזק נחלץ אף הוא להגנתו אחר שידידי מזכה הרבים בן-ציון גופשטיין העמיד דברים על דיוקם.

אותו כותב הטיל רפש בגופשטיין תוך שהוא משבח ומהלל את בזק כאילו התגלה כאן איזה ר' עקיבא איגר חדש. טוב שלא אמר ש"מאמנון (ממגנצה) עד אמנון (בזק) לא קם כאמנון". אותו ענק ההלכה בעבר כבר הביע את משאלתו לסגור בתי-מדרש שמפיצים דעות שאינן לרוחו, וכעת הוא בא לבונן אותנו דעה על דרכי העיון ההלכתי, על עומק לעומת שטחיות, ועל יבול דל לעומת גודש המקורות העומדים לרשותו.

הכותב נושא כליו מאשים את גופשטיין ה"רדוד" בכך שאינו יודע אלא ללקט מ"אור הרעיון" (שהוא ספר בעל אלפי מקורות מתנ"ך, ש"ס, פוסקים ומפרשים ושלל הספרות היהודית). זו באמת בעיה, שכן כמעט כל מי שיכתוב מאמר בנושאים הציבוריים הבוערים, לא ימלט מאזכרת מקורות מ"אור הרעיון", גם אם לא ראה את הספר מימיו. אך זה אינו מפריע לכותב להשמיץ את גופשטיין ולכנות אותו "שטחי". לעומת זאת, אין כל ספק, כי הרב בזק למד את פרושו של ר' ירוחם פערלא על הסמ"ג מכריכה לכריכה, ולא ליקט את דבריו מהיכן שהוא. ר' עקיבא איגר, כבר אמרנו?

אולם לאמיתו של דבר, לא בקיאותו וידענותו (או העדרם) של הרב בזק מהווים את הנושא לדיון, כי אם סרובו העיקש – שלו ושל מעריצו – להתיחס לטענה הפשוטה שהועלתה כנגדו וכנגד בית מדרשו. ומכיוון שגם אחר יום הדין לא שמענו על נכונות מצדם להתמודד עם הטענה, לא אמלט מלהעלות אותה שוב במלוא העוצמה, ואני מבקש בכל לשון של בקשה מהמגיב הבא (אם יהיה) שלא ינסה שוב להתחמק באלגנטיות מלהשיב – מה אתם עושים כאשר קיימת סתירה, ועוד איך שהיא קיימת, בין ערכי התורה הנצחיים לבין ערכי תרבות המערב הליברלי, הדמוקרטי, ההומניסטי? מה אתם אוחזים בשלל נושאים בהן קיימת מחלוקת קוטבית בין שתי הגישות – דמוקרטיה, זכויות הפרט, שוויון פוליטי בין יהודים לגויים, ערך החיים ועוד נושאים שורשיים רבים, מהם מסתעפים ענפים רבים ותתי-ענפים אינספור?

רוצים דוגמא? בבקשה. המשנה ביומא (דף פ"ג.) קובעת באופן חד-משמעי שרק עבור פיקוח נפש של יהודי מותר לחלל את השבת. עכשיו בוודאי מחככים את ידיהם בהנאה הרב בזק ומעריציו ומתכננים לשלוף סוללה של פוסקים כמו הגאונים ר' משה פיינשטיין ור' שלמה זלמן אויערבאך, אשר קבעו שדין זה אינו נוהג בזמננו. אולם בטרם יפצחו במחול בזק וחבריו על כך שמצאו עוד דין מיושן שאינו נוהג בזמננו, נעמיק קמעה ונראה מי כאן שטחי, רדוד וחסר הבנה. כל אותם פוסקים שהתירו בזמננו לחלל שבת עבור גוי (ולצורך הדיון נקבל את דעתם, אף כי יש הרבה מה לדון על כך), הביאו נימוק אחד ויחיד. הנימוק – שאם נקיים את דין המשנה כלשונו, עלול הדבר לגרום לגויים לפגוע ביהודים. יוצא, אם כן, בשורה התחתונה, כי חיי יהודים הם אשר עבורם אנו מחללים את השבת, אך לו יצויר מצב בו אין סכנה ליהודים וגוי הולך למות בשבת – התורה שניתנה בסיני ונמסרה עד דורנו שלנו קובעת חד-משמעית – חייו של גוי אינם שווים חילול שבת! מוסכם, או שמא עלינו להתחשב בהתפתחות ההומניזם במשך הדורות? האם ב"אחת הישיבות הטובות ביותר" יש תשובה פשוטה וברורה לשאלה הזו? אכן, קולו של אליהו הנביא בוקע ועולה מבעד לדורות – "אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הדמוקרטיה המערבית היא האלוהים, לכו אחריה"!

זו השאלה האחת והיחידה שבאמת ישנה כאן, והיא מרעידה את עצביהם של אנשי הסכיזופרניה מישיבה יוניברסיטי ועד הר עציון. כל הנידון כאן על אהבת ישראל אינו אלא כסות עיניים, וכל הראיות שהביאו לכך שיש לאהוב כל יהודי ולמשוך את החילונים בעבותות אהבה הינם דברים שמרזל וגופשטיין מסכימים איתם, עם סייג אחד. הסייג נוגע לאותם מחטיאי הרבים, לאותם אפיקורסים עליהם כתב החפץ חיים באותו ביה"ל, אשר במקום להתמודד איתו, מדמים לעצמם אנשי הר עציון שאם ישלפו מקורות לכאורה הפוכים, יפטרו מהצורך להשיב. כך, כלאחר-יד מביא המגיב מקור מהספר חפץ חיים פרק ד' סימן ד' הערה י"ד, ומתוך תקוה שאף אחד לא ילך לבדוק מה כתוב שם, קובע כי החפץ חיים "טוען בעצמו שאין לשנאה להתבטא בפעולות חיוביות". אולם אני פתחתי את הספר, ואני ממליץ שכולם יעשו כן בכדי שיבינו כיצד מוליכים אותנו בכחש אותם צבועים, תוך אחיזת עיניים של שימוש בשפה רבנית, שכל בחור בשיעור א' בישיבה קטנה יודע יותר טוב מהם. החפץ חיים באותה הערה כותב, כי אכן מצוה לשנוא את החוטא, וכפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע, אלא שלעניין לשון הרע הוא עדיין נקרא "עמיתך" כל זמן שלא עבר את אותה עבירה כמה פעמים. וכן בהמשך אותה הערה כותב הח"ח במפורש כי "אף דמותר לשנוא אותו על פי התורה כי תו איננו בכלל אחיך ועל זה כתיב בתורה "שונאך", אפילו הכי להרע לו בידיים דהיינו להלבינו אסור…". כדאי באמת לקרוא שם את ההערה במלואה.

אבל יותר מכן – בזק וחברו קובעים כי "לפי גופשטיין" הרשעים הם לפיד וגלאון. לפי מרביצי התורה הגאונים מהר עציון, כנראה שהם צדיקים. הבה נראה את דבריו של החפץ חיים בעניין אנשים שטובים בהרבה מלפיד וגלאון. ספר חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ד' אות ז' – "אם בחנת את דרכו, כי אין פחד אלקים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים או שאינו נזהר מעברה אחת (!) אשר כל שער עמו יודעים שהיא עברה… בשרירות ליבו הוא הולך, ואין פחד אלוקים לנגד עיניו, לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו… מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו…". באמת כדאי לפתוח שם ולראות את כל לשונו הטהור של מרן החפץ חיים. כמו-כן כדאי לעיין בספר "אהבת חסד" דיני מצות הלואה פרק שלישי הלכה ג', פרק רביעי הלכות א' – ב', וכן בחפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ו' סימן י' בהג"ה, ובעוד מקומות רבים בכתבי החפץ חיים.

ונותרו בפנינו שתי אפשרויות ללמוד. אפשרות אחת הינה שהחפץ חיים (וכן החזו"א) סתר את עצמו, יום אחד קם במצב רוח לוחמני, מרזלי, ולמחרת התעדן ונהיה לאיש הגוש. אני מניח שכולם יסכימו שלומר כן יהיה ביזוי גדולי ישראל מאין כמותו. האפשרות השניה הינה שבאמת אין סתירה. ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מסתדרים מצוין עם כל המקורות המדברים על אהבת ישראל, אפילו החוטאים שבהם. הם מיישמים זאת יום יום בפעילותם. אלא ששם מדובר על יהודים פשוטים, כאלו שבאמת ניתן לכנות "תינוקות שנשבו". כפי שהרב כהנא מסר את נפשו למען יהודי ברה"מ מבלי לבדוק כמה מצוות הם שומרים, כך תלמידיו ממשיכים כיום במלחמתם באויב הערבי ובכל המערכות אותם הם מנהלים, אם זה בדרום תל-אביב או בכל מקום אחר. הם מושכים את אותם יהודים בעבותות של אהבה, כפי שכתב החזו"א וכפי שיישם הרב כהנא עוד בארה"ב וכן כאן בישראל. אולם באותם רשעים, המדיחים את ישראל מאחורי ה', הם נלחמים מלחמת חורמה, וכפי שמפורש בצורה כה ברורה באבות דרבי נתן שגופשטיין הביא. ולכן גם אין סתירה בדברי החפץ חיים ולא בדברי החזו"א. אולם מה יעשו אנשי ה"אהבת חינם" עם אותם מקורות רבים מספור, המורים להלכה כי גם בימינו נוהגת המצווה לשנוא את הרשעים? דממה. שתיקה רועמת.

ואם כבר הזכרנו אהבת ישראל, קשה למצוא אנשים שמוסרים את נפשם למען יהודים יותר מברוך מרזל ובנצי גופשטיין. ולא מדובר על אהבת יהודים כמותם בהכרח. הבחורות האומללות שנמצאות עם ערבים בדרך-כלל אינן באות מקרב מעגל חבריו של גופשטיין. אולם הוא, ולא הרב בזק, מקבל טלפון בשתיים בלילה בביתו בקרית ארבע, ובו מספרים לו על בחורה מפתח תקוה שכעת נמצאת אצל ערבי מטייבה. והוא נחלץ לעזרתה מבלי לבדוק למי היא הצביעה בבחירות והאם היא נוהגת כמו המשנה ברורה או החזון אי"ש, כמו הרב עובדיה או הבן-איש-חי (ובדרך-כלל היא לא נוהגת כמו אף אחד מהם). אולם כל זה אינו עניין לחובה לשנוא את אותם המדיחים את ישראל מאחורי אביהם שבשמים, אשר לא רק מסרבים לשוב אחר שמשכנו אותם, אלא שמנסים להדיח את עם ה'. עליהם כתב החפץ חיים את אותו ביה"ל, וכל הלוליינות ההלכתית והפעלולים הדמגוגיים עם המילים המפוצצות לא יסיתו את הדיון מהעיקר. שלא לדבר על הכשל המוחלט בהבנת הנקרא של אותו כותב, אשר התיחס לדברי גופשטיין, ולפיהם "השנאה חייבת למצוא ביטוי כלשהו". קראו שוב את דבריו, ואמרו לי אתם – למה התכוון גופשטיין? כל בר-דעת מבין כי בא לעקוץ את בזק על כך שאותה שנאת חינם שהוא כה חרד ממנה שלא תתפרץ על לפיד וגלאון, מופנית לעבר הרב כהנא ותלמידיו הנאמנים בבתי המדרש אותם הוא רוצה לנעול על סורג ובריח כמיטב המסורת של הייבסקציה מימי סטלין. והכותב חסר ההבנה עוד מתחיל ויכוח חדש האם צריך לכבוש את השנאה, והאם יש לבטא אותה כלפי חוץ או לא, ומתחיל לגבב ראשונים על הסוגיה, שאינם מן העניין.

יוצא לי לעיתים לראות את הנוער שמגיע לאירועים של ארגון להב"ה ולראות את ההשקעה העצומה של בנצי גופשטיין לא רק בהצלת אותן בנות אומללות מערבים, כי אם גם בהענקת ערכים יהודיים לאותם נערים, אשר רובם לא זכו לכך בבית הוריהם. לא שמעתי שב"הר עציון", מעוזה של "אהבת חינם", מעניקים משהו מן הסוג הזה. גופשטיין מעניק לאותו נוער זהות יהודית, מעניק להם אהבה אמיתית, לא של חינם, ודואג למחסורם ברוחניות ובגשמיות. בתמורה לכך הוא מקבל גידופים, השמצות, חקירות, מעצרים, ושר הביטחון דן על הוצאת ארגונו אל מחוץ לחוק. אולי זה הפירוש האמיתי של "אהבת חינם" –אהבה שלא מקבלים תמורתה כלום. רק הידיעה שמקיימים את רצון ה'. אם כך, אז גם אנחנו בעד "אהבת חינם".

ראוי שהרב בזק ומעריצו ילמדו מברוך מרזל ומבנצי גופשטיין מהי אהבת ישראל וירדו קצת ממגדל השן. הפוזות שלהם ("חוסר מעוף", "יבול דל" וכו') אינם מחפים על ערוותם. וכדאי שינסה גם לענות קודם כל לעצמם, ואחר זאת אולי גם ישתפו אותנו, על השאלה שהופנתה אליהם כאן על המשנה ביומא.

(יהודה אפשטיין, בן 39, נשוי ואב לעשרה, תושב העיר העתיקה, חבר ב"עוצמה יהודית" ועורך העלון "קדושת ציון" להנחלת ערכי ארץ-ישראל והערכים המסתעפים ממנה בקרב הציבור החרדי)