ביום שבת, 7 באוקטובר, הייתה בביתה שבצפון כשהבינה – עוד לפני שקיבלה שיחה – שמשהו גדול מאוד קורה. שעות ספורות לאחר מכן כבר גויסה למילואים. "כבר בבוקר התחלתי להתקשר לחברות מהמערך, לשאול אם צריך עזרה, אבל אף אחת לא ענתה. לפי השתיקות, לפי איך שענו, היה ברור שהמצב לא טוב".

למחרת, ב־8 באוקטובר, נכנסה רשמית לתפקידה. "מהרגע הראשון היה ברור שיש כאוס. קצינות נפגעים צעירות, שמשרתות בחילות כמו חינוך או משאבי אנוש – פתאום נדרשות להתמודד עם חללים, עם חטופים, עם משפחות. היה צורך דחוף שמישהי מנוסה תלווה אותן – לא רק מקצועית אלא גם רגשית".

היא ליוותה 12 רמד"יות צעירות, איגדה נתונים, ריכזה את ניהול החמ"ל, והייתה מפקדת ביצועית של חמ"ל הנפגעים בימים הראשונים. עם הזמן, גויסו גם אנשי מילואים נוספים כדי ללוות את המשפחות. "אי אפשר שקצינה אחת תיכנס ל־13 משפחות. זה לא אנושי. זה לא מאפשר באמת נוכחות ויחס אישי".

בתוך כל הטלטלה הזו – גם הבן שלה, לוחם בלוט"ר של מג"ב, גויס. "בהתחלה חשבתי שבזמן שהוא יגיע מהצפון לדרום הכול כבר ייגמר. כמובן שטעיתי. זה הוסיף לחץ אישי עצום. אני מבקרת משפחות שכולות, והילד שלי באותו גיל. זה חודר עמוק. כשאת נמצאת בסיטואציה דומה, את מרגישה את הכאב אחרת. הוא פוגש אותך במקומות הכי אישיים".

סא"ל אושרת פרץ עם משפחת אברהים חרובה. צולם ב7.10. מתוך אוסף פרטי

במהלך השנתיים האחרונות, ליוותה משפחות במפגשים מהקשים ביותר – שכול מרובה, אובדן פתאומי, מקרים מורכבים ורגישים במיוחד. "המשפחות שילמו את המחיר הכי כבד שיכול להיות. אי אפשר להבין עד הסוף את מה שהן עוברות – לא ברגע עצמו ולא בשנים שאחריו. זה כאב שנשאר תמיד".

אושרת עסקה גם בהכשרת עובדים סוציאליים שלא היו חלק מהעולם הצבאי. הם הצטרפו לרמד"יות ולמפקדים ותיקים, עברו הכשרה אינטנסיבית על ידי מערך הנפגעים וליווי צמוד, וגם ליווי רגשי מצד אנשי חוסן, כדי לוודא שהם מסוגלים להכיל את הכאב שמפגש עם משפחות שכולות עלול לעורר.

בשנים האחרונות, לקחה חלק גם בהקמת מרכז "המשפחה הלוחמת" – מיזם של צה"ל שתומך במשפחות לוחמים לאורך כל הדרך, לא רק בשעת משבר. "המרכז לא עונה רק על שאלות כמו שכר או נופש, אלא על כל צורך שעולה – ליווי רגשי, קשר עם מערכות חיצוניות, תמיכה בילדים. פשוט להיות שם".

גם על משפחתה שלה, התקופה הזו לא פסחה. "גרנו תחת טווח בצפון. הילדים לא למדו חצי שנה. ואני, הייתי בין שני עולמות – גם אזרחית עובדת צה"ל וגם קצינה במילואים. הייתי כל הזמן בנסיעות – מהצפון לדרום, מהבית למשפחות. זה מאוד קשה. הילדים שמעו את השיחות, נחשפו למה שאני מתמודדת איתו. לפעמים קשה היה להסתיר".

אבל למרות הקושי והשחיקה – היא לא שוקלת לוותר. "אני לא אלך עד שיגידו לי ללכת. המפגש עם המשפחות הוא לא זה ששוחק – הוא זה שמחבר אותך למהות, שמזכיר לך למה אתה כאן. אני אהיה פה כל עוד צריך אותי".

כשהיא נשאלת אם הייתה רוצה להעביר מסר  – היא עוצרת רגע. ואז אומרת:

"המשפחות האלה שילמו את המחיר הכי כבד. אנחנו כחברה חייבים להתנהג בכבוד כלפיהן. גם אם יש לנו דעות שונות – אסור לנו לשכוח את מה שמחבר בינינו. אנחנו עם אחד. על רוב הדברים אנחנו מסכימים, ואת המחלוקות צריך לדעת לנהל בכבוד. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתפרק. לא עכשיו. לא אחרי מה שעברנו. זה המעט שמגיע למשפחות האלה".