פרשת השבוע פותחת בפסוק "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" [דברים כא' י' יא']. חז"ל מסבירים שטעם המצווה הוא "דיברה תורה כנגד יצר הרע", וממשילים זאת לאכילת בשר: " מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות".

גדולי רבותינו הראשונים הבינו מדברי חז"ל שבעצם היתר אכילת בשר הוא רק בדיעבד, כנגד יצר הרע. רבי יוסף אלבו זצ"ל מבאר שמדובר בהיתר אשר השימוש בו בזוי, "שלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתירה להם יפת תואר ועל זה הדרך" (ספר העיקרים, מאמר ג פרק טו).

במילים אחרות, אין כל אידיאל או ערך חיובי באכילה בזויה ותאוותנית זו. כל הדיבורים המצדיקים אכילת בשר, כמו "העלאת ניצוצות", "העלאת החי למדבר", "קידוש החיים", "כך סדר העולם" וכדו', אינן נכונות כלל ועיקר לפי השקפת גדולי ישראל אלו, ולא פלא אין להם זכר בכתביהם. לעיתים אנו מוצאים רבנים המדברים על כך ש"ישנו ערך באכילת בשר". זו דעה לגיטימית כמובן, אך יש לדעת כי היא הפוכה לחלוטין ממשנתו של מורה דורנו מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ולא יתכן שרבנים שלמדו בישיבתו ומבקשים לילך בדרכו, יתעלמו ויעלימו את שיטתו.

עשרות פעמים בכתביו התייחס הראי"ה לסוגיה המוסרית של אכילת בשר, ואף לא פעם אחת הוא מזכיר את המושגים הללו של "העלאת ניצוצות" וכדו', ולא במקרה. אף הוא סבר שאכילת בשר הינה בגדר תאווה ויצר הרע בלבד, פגם ועוול מוסרי, וככל שיהודי יינזר ממנה – תוך הקפדה שלא יזיק הדבר לבריאותו הגופנית – הריהו משובח.

כך למשל כתב הראי"ה: "להורות שיש באכילת בשר קצת עוול, אלא שלא בא האדם למדה זו שנוכל לאסור אותם עליו, דוגמת "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (עין איה ברכות פרק שישי סה). "אכילת הבשר היא מרוחקת קצת אצל התורה, ולא דברה בה תורה אלא כנגד יצר הרע שהרי הכתוב מאריך: "כי תאוה נפשך לאכול בשר", דוקא כשתתאוה נפשך" (עין איה שבת פרק ראשון יט).

ואמנם במקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם הרופא מצווה על האדם לאכול מעט בשר לבריאותו – מצווה עליו לשמוע בקול הרופא, מדין "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". וכפי שהראי"ה עצמו נהג לאכול עוף פעם בשבוע, עם הצער הרב שהסב לו הדבר. אולם רובא דאינשי אינם זקוקים כלל לאכילת בשר ועוף, במיוחד אם הם ניזונים מחלב וביצים ומקפידים על תזונה מאוזנת ובריאה.

אכן הסתייגות מאכילת בשר מפתיעה את היהודי המצוי. הטיעון השגור בפי אוכל הבשר הוא "התורה התירה!". אמנם העיר הראי"ה שהתורה לא "התירה" לאכול בשר, אלא "התירה בקושי" לאכול בשר. ומשמעות ההבדל היא עצומה: לא מדובר בהיתר גורף, אלא בהיתר שקיומו בזוי ושפל, היתר שהוא מענה ליצר הרע. ואנו הלא יודעים את יחסה של התורה לתאוות הגוף, שהשכיחה שבהן היא תאוות האכילה. מי שעוקר את היחס השלילי של היהדות כלפי התאוות, עקר חלק גדול מן התורה ואת רוב ספרי המוסר.

האם היום חייל יהודי היה חושב לקיים לעצמו את היתר התורה של "אשת יפת תואר" – לחטוף אשה משדה הקרב מבית אביה? האם מישהו מגדולי הדור היה חושב להשתמש בהיתר התורה לקחת עבד?

ובכלל, עצם השימוש בטענה "התורה התירה" אינו מתאים לירא שמים. יהודי המבקש לעבוד את ה' עליו לדרוש את האמת ואת רצון ה', ולא לנצל היתרים דחוקים שנועדו לספק את תאוות היצר.

החוטף אישה משדה הקרב עליו להמתין חודש ימים ואסורה היא לו מיד כאשר יחטפנה, ויאפשר לה לבכות את אביה ואמה מהם נאלצה להיפרד וייתכן אף שהומתו בידי העומד להיות בעלה, וכן עליה לגלח את שערות ראשה ולגדל את ציפורניה. כל זאת כדי להמאיס אותה על החוטף.

אולי הגיע הזמן שגם הבשר שאנו חוטפים במלחמתנו מול בעלי החיים (דימוי עליו חוזר הראי"ה מספר פעמים) יגיע אלינו עם תנאים מחמירים, כמו אשת יפת תואר. ראוי היה שהבשר לא יגיע אלינו יפה ומושך ומעורר תאווה, אלא אדרבה – יגיע עם "ציפורניים ושערות", קרי: עם כל הגועל המוטבע בבשר: הדם, זעקות הכאב, הסירחון והלכלוך ברפתות, בלולים ובמשחטות. הגועל הזה כבר יוציא לנו את החשק לאכול את הבשר.

הטבע האנושי כיום סולד משחיטה, ומתעב את האכזריות שחווים בעלי החיים בתעשיה. אלא שאנחנו לא מקשרים בין השניצל לבין בעל החיים שקדם לו. תקציבי עתק מממנים תעשיית פרסום השוטפת לנו את המוח (בהצלחה) שהבשר והחלב מקורם בעגלים שמחים הרועים באחו אינסופי, ושהתרנגולות מפזזות חופשיות בגינה ומלקטות זרעונים. הנחת היסוד של התעשיה כיום היא שלוּ נדע את האמת עליה, לא נצרוך יותר בשר, חלב וביצים, ולכן צריכים להסתיר מאתנו את האמת. אבל דרכה של תורה, כפי שאנו למדים מפרשת השבוע, היא דוקא לשבור את היצר הרע באמצעות ניוול הבשר, ולא השבחתו. התורה מבקשת לחנך את האדם להבין שבחטיפת האשה יש גועל מוסרי, משום שבתוך ה"אשת יפת תואר" מסתתרת נפש כאובה ומסכנה, והיתר לקיחתה מתאים לאיש כה נמוך שלמרות כל הניוול – עליו מצווה התורה – עדיין חושק ומתאווה לבשרה.

ככל שתגדל המודעות של הציבור לסבל הרב של בעלי החיים בתעשיה, לזוועה המוסרית של השחיטה המדממת (כפי שניתן לראות באתר 'קירות שקופים'), כך נזכה בעזרת ד' להתגבר על היצר הרע שרק בשבילו אנחנו אוכלים בשר, ורק למענו נשחטות מאות אלפי פרות בכל יום בארץ, נגרסים ונחנקים 15 אלף אפרוחים מדי יום, ומתים שמונה עשרה מליון עופות מדי שנה (בגלל סבל ומחלות בלולים – עוד לפני השחיטה). האם מישהו חושב שתאווה יצרית ובזויה מצדיקה את כל הסבל והמוות הזה?