אם גם אתה שמעת עשרות שיחות על "חטא הברית", על כך שהיצר הרע מנסה להפיל אותנו בשעות הקטנות של הלילה, ושאין אופוטרופוס לעריות, כנראה שהתחנכת באחד ממוסדות החינוך של הציונות הדתית.

כחלק מהניסיון הלא כל כך פשוט לחנך את הנוער הדתי – לאומי לחיות חיי תורה ומצוות, מתעסקים המחנכים רבות בהתמודדות עם היצר הרע בכלל, ו"חטא הברית" (הוצאת זרע לבטלה) בפרט. כנער בכיתה י"ב במוסדות הציונות הדתית (ישיבה תיכונית מהנחשבות בארץ, בני עקיבא וכו') חלק נכבד מזמני בשש השנים האחרונות הוקדש על ידי מחנכים שונים לעיסוק בנושא הזה. שיעורי אמונה הדשים בנושא, שיחות אישיות עם הר"מ והמדריך, ואינספור שו"תים המוקדשים לכך אינם תורמים ל"מאבק", אלא גורמים נזק לנפש הנער, ולקונפליקט פנימי שלעיתים נראה כבלתי ניתן לגישור. את הגורמים לנזק הנגרם אנסה לתאר בקצרה.

בראש ובראשונה הבעיה היא במסר שהמחנכים משדרים לנוער. המסר הוא חד משמעי, ואינו משתמע לשתי פנים; אם אתה נער מתבגר, אין לך סיכוי לעמוד בכל הניסיונות של היצר הרע. לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו – אך אתה, לא תמשול בו. המשפט "אין אופוטרופוס לעריות", חוזר ונשנה ללא הפסק ויחד איתו התפילה שלא תביאנו לידי ניסיון, כי אז בוודאות נגיע לביזיון. הנער מבין כי אין בכוחותיו להתמודד עם יצר המין שבכל הזדמנות מנסה להפילו. הוא נידון למאבק מתמיד, שבו "יפסיד" בכל מקרה. חוץ מהייאוש התוקף אותו מסיבות ברורות, לא נותר לנער אלא לוותר מראש על המאבק. במצב הזה הוא אפילו לא יתאמץ, וייכנע בקלות ליצריו. הוא נועד לכישלון. כמו כן, המרחק בין חוסר היכולת להתמודד עם יצר המין, לבין חוסר יכולת להתמודד עם בעיות אחרות שתוקפות מתבגר ממוצע לא רחוק כלל וכלל. חוסר האמונה המלווה אותו בהתמודדות אחת, יכולה להגיע מהר מאוד לחוסר אמונה בעצמו בהמון תחומים אחרים.

מכאן, הבעיה רק ממשיכה לגדול. לאחר שהנער מבין שאינו מסוגל להתמודד עם הניסיונות הרובצים לפתחו, מגיע השלב בו מסבירים לו עד כמה נורא חטא הברית. מסבירים לו שחטא זה הוא אחד מהחמורים בתורה ומרחק פסיעה קלה מרצח ("אביזרייהו דשפיכות דמים"). חישבו על המשמעות של הדבר למתבגר, אידיאליסט שחפץ בתיקון עולם (לזכות המחנכים ייאמר שיש הרבה כאלה). הוא מרגיש כאילו עשה את הדבר הנורא ביותר בעולם, דבר שכמעט אי אפשר לכפר עליו. איך אנחנו מצפים ממנו שיום לאחר מכן הוא יקום כרגיל לתפילה, בידיעה שהוא כמעט רוצח?!

אז למה השילוב בין שני המסרים האלה גורם? מצד אחד, המתבגר הממוצע מבין שאין לו שום סיכוי להתמודד עם היצר שתוקף אותו, ומלכתחילה מוותר במאבק. כוחותיו נוטשים אותו והוא מרגיש לגמרי חסר אונים ומיואש. לאחר מכן, כשמסבירים לו עד כמה החטא חמור, במקרה הטוב (?) הוא נכנס למעגל בו הייאוש הופך לחלק אינטגראלי מחייו, ובמקרה הרע הנער לא מצליח ליישב את הקונפליקט הפנימי שבתוכו. מצד אחד הוא מגדיר את עצמו כאדם דתי, אך מהצד השני הוא עובר תדיר על אחד מהחטאים החמורים בתורה. הוא מרגיש צבוע וריקני, וחייו כאדם דתי הופכים לבלתי אפשריים בשבילו. לצערי, ישנם הרבה יותר מהמקרה הגרוע מכפי שהיינו רוצים להודות.

פתרון קסמים בוודאי אין כאן, אך בכל זאת חשוב להשקיע מחשבה ואולי לשנות במעט את הדרך החינוכית שבה ניגשים אל הנושא המורכב הזה. לעניות דעתי, יש להעצים את המתבגרים על ידי אמונה בהם ובכוח ההתמודדות שלהם. לתת להם את התחושה שיש להם את האפשרות לגבור על היצר ולנצחו, אף אם זה קשה מאוד. האמונה בנער תחזיר לו את הביטחון העצמי שנוטש אותו בעת התמודדויות קשות, ואולי יימנע את הייאוש שתוקף אותו תדיר.

יותר מזה, אין לי כל כך פתרון. אף אינני בטוח שנכון לפרסם את הדברים הללו במקום ציבורי. אסיים בסיפור יפה, שגרם לי למרות זאת לנסות ולפרסם את הדברים; מסופר על הבעל שם טוב, שבשבתות היה עובר בבתי כנסיות של בעלי מקצוע שונים. שבת אחת היה הולך לבית הכנסת של התופרים, שבת אחרת לסנדלרים וכן לכל שאר בעלי המלאכות. רק לבית הכנסת של המלמדים לא היה הולך. כששאלוהו תלמידיו על כך, ענה להם כי כשהוא הולך לבית הכנסת של התופרים אז הוא דורך על חתיכות בד, וזה לא נורא. כשהוא הולך לבית כנסת של הסנדלרים הוא דורך על רצועות עור, וגם זה לא כל כך נורא. אך בבית הכנסת של המלמדים הוא עלול לדרוך על פיסת נשמה, ולכן הוא לא נכנס. כולי תקווה, שדברים אלו יגרמו לדיון ומחשבה אצל המחנכים במסגרות השונות, כדי שלא ידרכו חס וחלילה על פיסת נשמה.

==

הכותב הוא תלמיד י"ב בישיבה תיכונית מהגדולות בארץ