מפקדת התצפיתניות לשעבר בראיון לסרוגים. בחמ"ל התצפיתניות בהר חריף, עמית ביג'אוי הייתה העיניים של המדינה – אבל היום היא מחפשת את הקול שלה. בת 25 מבאר שבע, זמרת-יוצרת שחולמת להגיע לבמות גדולות. את הסיפור שלה כדאי לכם לשמוע: ילדה שחזרה בתשובה דרך קייטנה, תפקיד בצבא כמפקדת תצפיתניות ועד לאלבום שנולד מהמלחמה. עם שני אחים בעזה ומיני אלבום ראשון בדרך, עמית מלמדת אותנו איך לקום לבד – ולמצוא איזון בתוך הכאוס.

הבית שנרעד

כשעמית מדברת על השירות הצבאי שלה כמפקדת תצפיתניות בגבול מצרים, אפשר לשמוע את הגאווה בקולה – ואת הכאב. "זה היה הבית שלנו", היא אומרת על החמ"ל בהר חריף, "ארבע קירות שתמיד עומדים ויציבים". אבל ב-7 באוקטובר, כשהתמונות מהחמ"לים המותקפים שטפו את המסכים, הבית הזה התערער. "לראות את המחשבים, המסכים – דומים למה שהיה הבית שלי – זה גורם לצמרמורת בכל הגוף", היא משתפת.

לראות את התצפיתניות נחטפות מהחמ"לים שלהן טלטל אותה באופן אישי. "המחשבה שזה יכול לקרות לכל תצפיתנית. אני מקווה ורוצה להאמין שילמדו את הלקח, יהפכו את החמ"לים למקום בטוח ומוגן, ירחיקו את התצפיתניות מהגבול".

עוד לפני אירועי שבעה באוקטובר היא האמינה שתצפיתניות מוכרחות להיות חמושות. "עוד מישהו חוץ מהקצינה צריך להיות חמוש בחמ"ל. אי אפשר שאם הקצינה לא נמצאת, לא יהיו נשקים בחמ"ל. זה משהו שהרגשתי גם כשהייתי תצפיתנית – אם אין קצינה, אין נשק. הן לא אמורות להרגיש חוסר ביטחון. הן צריכות להרגיש שאם קורה משהו, הן יכולות להגן על עצמן".

"במיוחד כשקורה אירוע – הן לא יכולות להוריד את העיניים מהמסך", היא מדגישה. "חייב להיות להן סדר פעולות בראש כדי להגן על עצמן. אבל קודם כל להרחיק מהגבול – זה הכי חשוב. אני באמת רוצה להאמין שלא נראה מראות כאלה שוב".

השבת שהצילה אותה

המסע של עמית התחיל הרבה לפני החמ"ל, במיתר, יישוב מעורב שבו גדלה. שם, בגיל 12, היא נחשפה לעולם הדתי דרך קייטנת חב"ד. "פגשתי שם בנות שהפכו לאחיות נפש", היא מספרת. "אחת מהן, כמו אחות גדולה, הראתה לי מה אמונה יכולה לעשות". השינוי הגיע בכיתה י"ב, כשהחליטה לשמור שבת. "הרגשתי שאם לא, אני מאבדת את עצמי", היא מודה.

עמית ביג'אוי (צילום: נעמה שוורץ)

זה בא במחיר – חברים התרחקו – אבל אלה שנשארו שינו הכל. "בזמן בית הספר חשבתי שאולי זה באמת מחיר כבד, אבל ככל שהשנים עברו, אני רואה ששמרתי סביבי את האנשים הנכונים והמדויקים שרוצים בטובתי. יש לי שלוש חברות נפש מבית הספר שלא מגיעות מהעולם הזה בכלל. בשבילי הן הופכות את העולם כדי שאוכל להיות איתן, כדי שיהיה לי נוח".

"הן עושות הקרבה משמעותית עבורי", היא מבהירה. "בדרך מצאתי עוד חברות, גם בצבא, שהכירו אותי כבר בתוך התהליך, והן יודעות להכיל, לקבל ואוהבות את זה". היום האמונה היא העמוד שלה: "העולם של המוזיקה קשוח. האמונה היא האיזון שלי".

האלבום שבדרך

המוזיקה של עמית היא לא סתם תחביב – היא הלב שלה. אחרי רימון, היא מוציאה עכשיו EP ראשון (מיני-אלבום) עם שלושה שירים, שנכתב במלחמה, ומשיקה אותו בבית היוצר בתל אביב ב-30.3. "אני קוראת בתהילים ומברכת על המים, כותבת עוד שירים ומסתכלת לשמיים, ואז הוא כאן", היא מצטטת מאחד השירים. "אלו תחושות שעברתי מאז המלחמה", היא מסבירה. "התחושה שאני צריכה לקום ולעשות מה שאני חייבת לעשות כשהמצב בחוץ לא קל. על זה האלבום שלי מדבר – לקום מתוך הקושי".

כמורה למוזיקה בתיכון שבו למדה בעצמה, היא מוצאת משמעות בהוראה. כששאלתי אותה אם היא אוהבת את העבודה שלה או שהייתה מעדיפה להתעסק רק במוזיקה היא הבהירה: "זה בא ביחד". היא רואה במוזיקאים אחרים מודל לשילוב של מוזיקה וחינוך: "בלימודים ראיינתי כמה מוזיקאים ותיקים שעשו דבר או שניים בחיים שלהם. שאלתי אותם למה הם מתעסקים היום בחינוך ולמה הם לא מתעסקים במוזיקה".

התשובות היו חלוקות. "חלקם אמרו שזה בגלל שהם כבר לא רלוונטיים. וחלקם אמרו שזה פשוט עושה להם טוב, מכניס אותם לאיזון בתוך החיים שלהם. וככה זה אצלי – ממש איזון".

עמית ביג'אוי בחדר המוזיקה שהקימה למגמה בבית הספר (צילום באדיבות המצולמת)

משפחה תחת אש

המלחמה לא עוזבת את עמית. שני אחיה משרתים בעזה, אחד מהם קצין. על רקע התמרון הקרקעי שהחל בעזה ממש בימים אלו, היא מספרת. "שלשום יצאתי לטיול שנתי עם התלמידים, מלאת אנרגיות, ואז הוא התקשר להגיד שהקפיצו אותו", היא משתפת. התחושות מעורבות, אבל האמונה מחזיקה אותה. "אמרתי לו: 'תן בראש, והקדוש ברוך הוא שומר עליך'. חילקנו ספר תהילים במשפחה – פעם ביום, לכל החיילים".

לקום ולהשמיע

עמית חולמת בשני מישורים: אישי ומקצועי. היא חולמת למצוא את אהבת חייה ולהקים בית יהודי כמו של הוריה. ברמה המקצועית היא חולמת על במות גדולות ולהשמיע את הקול שלה. היא אמנם עדיין לא שם שאתם מכירים – אבל היא בהחלט מתכננת להיות יום אחד.