"מוכרח להיזהר בכבודם של כלל אזרחי ישראל"

נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, נשא הערב (ראשון) דברים בטקס לציון יום היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן. הטקס נערך זו השנה הראשונה, במסגרת היום הרשמי להנצחת היציאה והגירוש של יהודי ערב ואיראן מארצות מוצאם.

בנאומו הדגיש הנשיא את חשיבות האירוע, ואמר :"אנחנו מתכנסים כאן היום בכדי לבצע תיקון לעול ההיסטורי שנעשה לכמיליון יהודים, עולי ארצות ערב ואיראן, שקורותיהם נדחקו אל שולי הנרטיב הציוני. אמנם, מדובר בתיקון מאוחר, תיקון בזעיר אנפין, תיקון שעיקר השפעתו היא על המודעות הציבורית, ובכל זאת – מדובר בתיקון חשוב שאין לזלזל בו. שהרי זו טיבה המרפא של המודעות: יש בכוחה למוסס את המשקעים, לשנות את העתיד, ולכונן תודעה חדשה שתאיר את העבר באור הצדק ההיסטורי. לאורך השנים, פליטי קהילות ערב חשו שזה הממסד עצמו שדוחק את מקומם. זה הממסד עצמו שמטשטש את סימני עקבותיהם מעל דפי ההיסטוריה הרשמית. כביכול, הם, עולי ארצות ערב, לא צעדו גאים בנתיבי 'עמוד האש והעשן', של תולדות עמינו".

"אכן, אין מנוס מלהודות שבפרויקט הגדול של קיבוץ גלויותינו, על הישגיו הרבים והחשובים, חטא הממסד, בפטרוניות ובהתנשאות, כלפי העולים מארצות ערב. לא בכדי אנחנו מתכנסים כאן תחת קורות הממסד הרשמיות במשכן בית הנשיא בירושלים. הכרה בטעויות היא ראשית הדרך לתיקון. ובדיוק בשל כך אני גאה לפתוח כנשיא מדינת ישראל את האירוע הראשון המציין את יום היציאה והגירוש מארצות ערב ואיראן, כפי שנקבע בחוק.
יהודי ארצות ערב נולדו ציוניים, של ציון. לא היה צורך לעשות עבודות שווק בקהילותיהם, לשכנע אותם בחשיבות חזרת העם לארצו, הקמת המדינה ובניין הארץ. הם לא העזו להעלות בדעתם את תכנית 'אוגנדה', שהרי 'אוגנדה' הייתה עבורם הגלות, לא הגאולה. אהבת ציון הייתה ועודנה בדמם. הם ינקו אותה עם חלב אמם מפסוקי התפילה ומסיפורי האבות. עוד טרם ההכרזה על הקמת המדינה, ובמיוחד עם הקמתה, מצאו את עצמם יהודי ארצות ערב ואיראן, כלואים בארצותיהם, נתונים לסבך הגבלות והתנכלויות, חשופים ללא הגנה למעשי טבח ובזה, מפרעות טריפולי ועד פרעות עדן. רבים גורשו. אחרים, לא עמדו בהתנכלויות ונאלצו לעזוב את מדינותיהם, מותירים מאחוריהם חיים שלמים, זיכרונות, קברי אבות, שפה, רכוש ותרבות.

הנשיא המשיך ואמר: "במשך שנים לא נשמע קולם ולא נתן ביטוי לאובדנם. טרגדיות איומות שקרו לעמנו תפסו את מירב תשומת הלב. עולים רבים נשלחו הרחק ממוקדי הכוח להתמודד עם אתגרי הפריפריה, בדימונה ואופקים בבית שאן וחצור הגלילית. הם נדרשו להצמיח ערים יש מאין, לעבוד את אדמת המדבר החרבה, ולהתמודד באופן יומיומי עם ההגנה על גבולותיה של מדינת ישראל. לא הזדון הוביל להדרתם משורותיה הקדמיות של הנהגת המדינה הצעירה, אך ההדרה יצרה תסכול וכאב מצדקים. קולם הושתק, אך המלים היו בפיותיהם כל הזמן, גם אם נאמרו בעברית בעלת מבטא, בפרסית או בערבית- שפות אם שנתפסו בישראל כשפות אויב, כמקור לבושה. לקח זמן, זמן רב מדי, עד שסיפור עליית יהודי ארצות ערב ואיראן עלה לתודעה הציבורית בישראל. והיום אנחנו זוכים לשמוע את הקול הרם, הגאה והרהוט מפיהם ומפיות בניהם ובנותיהם".

"הקול הזה, הסיפור הזה, חייב להישמע בתוככי מערכת החינוך, בערוצי התקשורת, בהיכלי התרבות, ובמוסדותיה הרשמיים של המדינה. ויש צורך להשמיע אותו גם בזירה הבין לאומית למען תיקון העול ההיסטורי, גם בדמות ממשית, של שלומים והחזרת כספים. גם היום, טהרן וחלב, מרקש ובגדד, צנעה וטריפולי, עודם מקומות שאסורים לכניסת יהודים-ישראלים, ואוצרות התרבות והרכוש שנשארו שם, הושחתו ונבזזו, לא פעם, בידי משטרים מלאי שנאה. יום היציאה והגירוש מארצות ערב ואיראן, הוא הזדמנות לעשות צדק עם ההיסטוריה מתוך מבט מפוקח, מחודש ,שאיננו מתעלם מבעיות העבר. אך יותר מכך, מבקש מאתנו היום הזה, לזכור ולאמץ אל לבנו את אוצרות התרבות שנוצרו, בקהילות ישראל בארצות ערב ואיראן, ולהכיר את חלקם החשוב והמפואר ביצירת העתיד המשותף, הנרקם כאן היום, ובחיי מדינת ישראל".

בסיום דבריו הבהיר הנשיא ריבלין כי: "משכן הנשיא איננו שייך לי. נבחרתי במטרה לשרת את כלל אזרחי ישראל. מאז ומתמיד התנגדתי בכל תוקף לחרמות, ואינני מחרים איש. אף אמן אינו נדרש לרשותו של אף אחד כדי להתבטא כרצונו, במסגרת גבולות חפש הביטוי. לצד זה, בית הנשיא כביתם של כל אזרחי ישראל, רשאי ואף מוכרח להיזהר זהירות יתרה בכבודם ובמעמדם של כלל אזרחי ישראל ולגלות רגישות יתירה, לרוחות הציבוריות, ולאווירת הרחוב, בפרט בימים רגישים ומתוחים אלה".

יצוין כי האירוע התקיים בהשתתפות ח"כ יעקב מרגי, ח"כ ניסים זאב, ח"כ שמעון אוחיון, ומר מאיר כחלון יו"ר הארגון העולמי של יוצאי לוב.

גלעד סממה, מנכ"ל המשרד לאזרחים ותיקים, שהשתתף אף הוא בטקס אמר: "היהודים שגורשו מארצות ערב ואיראן לא שקעו בייאוש וברחמים עצמיים אלא בנו ארץ ומדינה. הם לא שוכחים לרגע מניין באו אבל תמיד ידעו לאן הם הולכים. היה מגנט שמשך אותם לישראל אבל בל נשכח גם את המקל שגירש אותם משם".