אתמול (ד') פורסם בסרוגים מאמרו של רועי זמיר המסתייג מהתמונות המרגשות של עולי הר הבית, המתפרסמות במקומות שונים.

במאמרו כותב רועי זמיר שהר הבית אינו טיול כיתתי, ואינו מקום שאליו עולים אנשים כדי להצטלם. אין ספק שהוא צודק, הר הבית הוא מקום קדוש, עולים אליו כדי להתקדש וכדי לעבוד את ה', ולא כדי להצטלם.

עוד הוא כותב: "לעניות דעתי (ואני חושב שגם חלק מהעולים להר יסכימו איתי) זה לא רק הפחד מהמוסלמים שיוצר רתיעה כזו עזה מן העלייה אל ההר. הפחד הפחות מדובר ואולי הלא מודע, הוא הפחד מהתביעה שהר הבית מציב, משאלות הזהות שהוא מעורר. יהדות של הר הבית היא יהדות אחרת, יהדות של מקדש היא יהדות אחרת".

הפחד הוא רק תירוץ

כאחד העולים להר, אני אכן מסכים אתו. וכבר כתבתי זאת בין השאר מעל במה זו. הפחד מהמוסלמים אינו אלא תירוץ. תירוץ נוח למי שפוחד מהקדושה של הר הבית. אבל, כמו המהפכה הציונית, כך גם המהפכה בהר הבית תתחיל מבודדים שיסחפו אחריהם את היתר. למעשה, אלה שני שלבים שונים של מהפכה אחת.

לפני מאה שנה עם ישראל חי בגולה ופחד מאד מהקדושה של ארץ ישראל ומהאתגר הרוחני שהיא מציבה. היו לו תירוצים למכביר מדוע לא לעלות לארץ. בודדים אזרו אומץ והתחילו את תהליך יציאת ישראל מהגולה ושיבתו למקום קדשו. כעת נותר בפנינו השלב האחרון.

גם כאן, כלל העם פוחד מהקדושה. בודדים כבר מתחילים בתהליך. בודדים עולים להר הבית, ומפרסמים את עלייתם, את חוויותיהם, את תחושת ההתרגשות והרוממות, ואולי גם את התמונות שצולמו שם. אחרים באים בעקבותיהם. התהליך לא יהיה קצר, אבל גם מסע ארוך מתחיל בצעד אחד. סוף סוף יש כמה ראשונים שעשו את הצעד הזה. העם יבוא אחריהם.