"הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם"

"הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם"

הרב יהודה גלעד בטור מיוחד לקראת יום העצמאות, בו הוא מסביר כיצד ניתן לחגוג לצד השכול, וכיצד נדאג כולנו שמצב כזה לא יחזור עוד בעתיד

author-image
הרב יהודה גלעד: דברים ליום העצמאות תשפ"ד
  ללא קרדיט

יום העצמאות השנה, שונה מכל קודמיו. אם בכל שנה מרגישים אנו את הקושי בסמיכות בין יום הזיכרון ליום העצמאות, והוא מתמצה בעיקר בערב ברגעי המעבר החד בין העצב העמוק לשמחה המתפרצת, הרי שהשנה נראה כאילו שני הימים הללו מעורבים ומותכים לחלוטין זה בזה, כ"תרי ריעין דלא מתפרשין".

רבים שואלים כיצד נשמח השנה ביום העצמאות, כשדם כה רב נשפך השנה במלחמה הנוראה שנכפתה עלינו? כיצד נשמח כאשר אחינו ואחיותנו נמקים עדיין בשבי אויב אכזר?

בשנת תשס"ב 2002 בעיצומה של האינתיפאדה השניה כתב מורי ורבי הרב עמיטל זכרונו לברכה:

"רגשות השכול עדיין חזקים וכואבים, אך עם כל זה הם אינם יכולים לדכא את רגשות ההתפעלות מתשועת ה'. השנה אנו חוגגים את יום העצמאות בהלל ובהודאה, בשירים ובריקודים, תוך כדי תחושת צורבת של שכול ומספד. איננו יכולים להסתיר את רגשות הספוד והיגון אחרי חודש ניסן הטרגי במיוחד שחווינו בשנה הזאת, [הרוגים רבים ל"ע בפיגועי טרור] אבל יחד עם זה איננו רוצים ואיננו יכולים לדכא את רגשות ההלל, ההודיה והשמחה – על מה? על כל מה שזכינו לראות כאן בארץ מאז ה' באייר תש"ח.

אם אנחנו מדברים על רגשותינו המעורבים בשנה זאת – מה נאמר על דור תש"ח? באותו ה' באייר מימדי הספוד היו איומים, ועם כל זה – אמרנו הלל שלם מתוך רגש של הודיה ושמחה. בחודשים הספורים שחלפו מכ"ט בנובמבר יום החלטת האו"ם עד יום ה' באייר, נפלו מאות קורבנות. ובערב יום העצמאות הגיעתנו הידיעה המרה על נפילת גוש עציון, על הריגתם של למעלה מ־150 לוחמים ועל שביית הנותרים בשבי הירדני. וכל אלו, אחרי נפילת שיירת הל"ה ושיירת נבי דניאל ואחרי כל זה – אמרנו הלל.

התודעה ההיסטורית הייתה אז חזקה, וכל בני הדור חשו כי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל שונה מהכרזות העצמאות של מדינות אחרות. יש כאן תופעת פלאים, חד פעמית בהיסטוריה: עם ממושך וממורט אחרי מוראות השואה קם, מתנער, ומכריז על עצמאותו כדי לפתוח את השערים לרבבות פליטי השואה.

מדינת ישראל נולדה במלחמה אכזרית, שנהרגו בה עשירית מהישוב היהודי של אז. אם נבוא לספר את כל הניסים והנפלאות שראינו במלחמה – יכלה הזמן והם לא יכלו. מאז תש"ח ועד הנה אנו עדים לגידולה, להתפתחותה ולהתעצמותה של המדינה בכל התחומים. זוהי תופעה שאין אנו מכירים כדוגמתה בכל העולם. יש צורך בגדלות נפש מיוחדת, כדי לשלב את הספוד עם הרקוד בעת אחת. אכן – יש בנו ממידה זאת! דור תש"ח הוריש לנו אותה."

אך בשנה זו אני עומד כתלמיד בפני רבו וקורא: מי יגלה עפר מעיניך מורי ורבי? מי יכול היה להעלות על הדעת שכעבור 22 שנה, בשנת ה־76 למדינת ישראל ה"בוטחת והחזקה" נחווה כאן בארץ ישראל, במדינת ישראל, את הפוגרום הקשה ביותר שארע לעם ישראל מאז השואה, ואולי הקשה ביותר שחווה עם ישראל בארץ ישראל מאז ימי מרד בר כוכבא?

באותה שיחה עצמה מביא מורי הרב עמיטל את המדרש בילקוט שמעוני על הפסוק בתהילים מו:

"למנצח לבני קורח על עלמות שיר" כך אמרו בני קורח – למנצח על עלמות. אמר רב אבדימי דמן חיפה: מעולמים הם הדברים שראינו, אין אנו יודעים מה ראינו."

"בעוונותינו יש בינינו כאלו שמתיימרים לדעת הכל. אנחנו – אין לנו חלק עמהם. אנחנו יודעים שעלומים וסתומים הם הדברים שאנחנו רואים. יש לנו לא מעט תמיהות, אין לנו פשר לייסורים הרבים במהלך ישועתנו, אך בכל זאת – טוב להודות לה'. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות (תהילים צב). אנו מודים לקדוש ברוך הוא כאשר אנו רואים את חסדיו המרובים בבהירות של בוקר, אך גם בלילות אנו ממשיכים להודות לו מתוך אמונה, וחשכת הלילה אינה משכיחה מאיתנו את החסדים שראינו בבוקר. על כל מה שראינו וחווינו בבקרים ובלילות – טוב להודות לה'. "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" (ישעיהו נד) ראינו רחמים גדולים בכינונה ובניינה של המדינה, והיו לנו גם רגעים קטנים. אנו מתפללים שתמיד נדע להבחין ביחס שבין הרגעים הקטנים לבין הרחמים הגדולים שאנו עדים להם יום יום, גם בעת ספוד".

אך למרות שאיננו מתיימרים חלילה להיכנס בכבשונו של מקום, דומה שאיננו פטורים מן החובה לשאול את עצמנו "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה?!", על מנת ללמוד ולנסות לתקן את דרכינו, כדברי הרמב"ם (הלכות תעניות פ"א).

בימים עברו, עת הייתה נבואה בישראל, אפשר היה לקבל תשובה ברורה על שאלות מעין אלו. אולם גם בימינו כשאין לנו נבואה ו"החוכמה נעדרת", איננו פטורים מלהביט באירועים עצמם וללמוד מהם. אם יש דבר אחד הבולט לעין הרי הוא המעבר החד בין הימים שלפני שמחת תורה הנורא לבין הימים שאחריו.

בימים שלפני פרוץ המלחמה, עמדנו על סיפה של מלחמת אחים. השסע שנפער בינינו הגיע לתהומות שלא ידענו בעבר. גילויים של שנאה, ניכור ("אתם לא אחים שלי"), והאשמות הדדיות חמורות שהוטחו בגסות משני עברי המתרס של החברה הישראלית. והנה באחת, להוותנו בעת צרה, נחשפה האמת העמוקה היפה והכואבת כי אנשים אחים אנחנו. כש"ביביסטים" ו"אנרכיסטים", חילונים ודתיים, תומכי רפורמה ומתנגדיה נלחמים באותו נגמ"ש, נחשפת לפתע ברית הגורל המאחדת אותנו כיהודים וישראלים. אך הנה חלפו להם שבועות וחודשים ודומה שנגע השסע  והפירוד  שב ומרים את ראשו המכוער. אולם  נראה שהפעם הרוב הגדול של העם (גם אם לא כל  התקשורת…)  לא נותן ולא יתן לדברים להיות כפי שהיו.

על הפסוק בעמוס פרק ט' "ואגודתו על ארץ יסדה" אומר המדרש:

"בנוהג שבעולם אדם נוטל אגודה של קנים בבת אחת אינו יכול לשוברן, נטלן אחת אחת אפילו תינוק יכול לשוברן. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיעשו אגודה אחת שנאמר בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדיו מארץ צפון".

באותה אגודת  קנים לבטח יש קנים מסוגים שונים, ומצבעים מגוונים, אך קשורים הם באגודה אחת.

בשמחת תורה התברר לנו ולכל מי שהיה לו ספק בעניין, שכולנו קשורים באגודה אחת – הגורל היהודי. כאשר רבנו בינינו כמעט עד זוב דם על מהותו של הייעוד המשותף שלנו כעם ששב לארצו, בא בעוונותינו הגורל היהודי ולימד אותנו בדרך עקובה מדם עד כמה קשורים אנו כולנו באגודה אחת.

בשמחת תורה האחרון קיבלנו דרישת שלום איומה מהגלות, קיבלנו דוגמית למהו גורלנו ביום אחד כשאין מדינה, יום אחד שהמדינה, הצבא ושאר זרועות הביטחון נעדרו ממנו. דווקא התזכורת הזאת צריכה להעמיק ולחדד בנו את ההודאה הגדולה לה' יתברך על מתנת המדינה שזכינו בה, לא בצדקתנו, לאחר 2000 שנות גלות. בשנה הזו התקדשה המדינה בדמי קדושים רבים שמסרו נפשם על קיומה וכך הם הצטרפו לקדושי ישראל, חללי המלחמות שמאז שיבת העם לארצו, ולקדושים והרוגי המלכות שמשנים קדמוניות.

בתוך החושך הגדול שכיסה את הארץ, הבליחו השנה גם אורות גדולים, גילויי אחדות וסולידריות מופלאים, ועל כולנה גילויים של מסירות נפש וגבורה עילאית גם אצל אנשים כביכול "פשוטים".

מקובלנו ש"הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם". על רבי עקיבא מספרת הגמרא כיצד מסר נפשו על קידוש השם כשקיבל עליו עול מלכות שמיים,  בשעה שסרקו הרומאים את בשרו במסרקות של ברזל. "אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?" (ברכות סא ע"ב).

והנה, בחלוף כ־1900 שנה, כאן בארץ ישראל, לאחר שמחת תורה תשפ"ד נמצא פתק שכתב קצין צעיר בשם סגן יואב מלייב הי"ד לחברתו בשעה האחרונה לחייו: "20 הדקות הטובות בחיי. עלינו לפה בזחילה נפצעתי ויש מטח עכשיו. חושב עלייך ואחשוב כל הזמן אני אוהב אותך". את המילים המצמררות הללו כתב בפנקסו בזיקים בשבעה באוקטובר, בכתב חלש, בשארית כוחותיו, כאשר הוא מבין שאלו רגעיו האחרונים. בחור צעיר מן השורה, באביב ימיו, היודע שהוא עומד לסיים את חייו, ועם זאת הוא כותב בכוחותיו האחרונים: "אלו 20 הדקות הטובות בחיי", כי הוא יודע שנתן את חייו למען הגנת משפחתו, חבריו והגנת עם ישראל בארץ ישראל. הוא אינו מתחרט על כך!

רבי עקיבא, מענקי הדורות בראשית הגלות מצד אחד, ויואב מלייב, בחור ישראלי פשוט (לאו דווקא "דתי" במונחים שלנו) בעידן ראשית הגאולה בצד השני, "דמים בדמים נגעו", "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

"הראנו ה' חסדך וישעך  תיתן לנו".

אין לנו אלא לחתום בהודיה גדולה לאשר זכינו לו, ולצד זאת בתפילה: "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו".

==

הרב יהודה גלעד הוא ראש ישיבת מעלה גלבוע ורב קיבוץ לביא

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו