עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול מלאה וגדושה בפעולות שקשה להבין את תפקידן ומשמעותן. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הציווי שמופיע בפרשת אחרי מות לאחר תיאור ההזאות שהיה הכהן הגדול מזה בקדש הקדשים ועל מזבח הזהב (ויקרא טז, כג):

וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם.

הפסוק מתייחס לבגדי הבד המיוחדים שאותם היה הכהן הגדול לובש ביום הכיפורים, כפי שמתואר בתחילת הפרשה (ויקרא טז, ד): "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף". לאחר שהכהן הגדול מסיים את עיקר עבודת היום, הפסוק מצווה עליו להיכנס אל הקדש ולהניח שם את הבגדים שאותם לבש בשעת העבודה. וכך דרשו חז"ל בגמרא (יומא יב:): "'והניחם שם' – מלמד שטעונין גניזה".

מהי משמעותה של הנחה זו? מהו הטעם בחובה לגנוז את הבגדים שבהם נעשתה העבודה? רבי עובדיה ספורנו (ויקרא טז, כג) מסביר את טעם הגניזה כך: כי הקריבם לפני ה' ויקדשו קדושה יתירה, ולא יאות אפילו לכהן גדול אחר שעברה שעת מעלתו. לדעת הספורנו, חובת הגניזה נועדה רק לומר שאי אפשר להשתמש שוב בבגדים, משום קדושתם וחשיבותם. לפי דעה זו נראה שאין חשיבות למקום שבו היו הבגדים נגנזים, ואכן הרמב"ם (כלי המקדש ח, ה) פסק שהבגדים נגנזים באחת הלשכות שבעזרה.

אך מפשט הפסוק עולה שהבגדים היו נגנזים בתוך אהל מועד, ובילקוט שמעוני (אות שעב) נאמר שהיו גנוזים בקדש הקדשים: והבאת שמה מבית לפרכת את ארון העדות, ושם היה נתון צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ובגדי כהן גדול.

הילקוט שמעוני מתאר את תכולת קדש הקדשים, ומזכיר את בגדי הכהן הגדול בנשימה אחת עם צנצנת המן ומקלו של אהרן שהיו נמצאים שם למשמרת. מדברים אלו נראה שגניזת הבגדים היא פעולה בעלת משמעות עצמאית, ולא רק איסור על שימוש חוזר בבגדים. מפרשי הפשט תמהו על כך שהציווי על לבישת בגדי הבד מופיע בתחילת הפרשה באמצע תיאור הקרבנות שמביא הכהן ביום הכיפורים. אך לפי דברי הילקוט שמעוני נראה שבאמת גם בגדי הכהן נחשבים כאחד הקרבנות שהוא מביא ביום זה.

מהי משמעותה של 'הקרבת' הבגדים? פרשת אחרי מות פותחת בכך שסדר עבודת יום הכיפורים נאמר לאהרן בתגובה למות שני בניו "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז, א). עיון בתיאור מותם של נדב ואביהוא מלמד על כך שגם בסיפור זה היה לבגדים תפקיד (ויקרא י, ב-ה): וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'… וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

רש"י (שם, ה) כתב על פי המדרש: "שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם". בניו של אהרן נשרפו ובגדיהם נשארו שלמים, אך גם הם נקברים יחד אתם. אם נחזור ונשווה את "יציאתם" של נדב ואביהוא מן הקדש ליציאתו של אהרן מקדש הקדשים, נבחין כי בעוד בני אהרן יוצאים שלמים בבגדיהם אך ללא רוח חיים, אהרן יוצא מקדש הקדשים כשהוא שלם בגופו ורק בגדיו נשארים מאחור. כדי לצאת חי מקדש הקדשים צריך אהרן לוותר על הבגדים שלו.

מהי משמעות הדבר? נראה שהכניסה אל הקודש צופנת בחובה את האפשרות של המוות. בתחילת פרשת אחרי מות מוזהר אהרן שלא יבוא אל הקדש בכל עת "ולא ימות", וגם מות נדב ואביהוא מוצג בפרשה לא כעונש על חטא אלא כתוצאה טבעית של "קרבתם לפני ה'". גם לדורות לימדה אותנו המשנה (יומא נב:) שכאשר היה הכהן נכנס לקדש הקדשים היה העם חרד לשלומו, ולכן "לא היה מאריך בתפלתו, שלא להבעית את ישראל", וכן הייתה שמחה מיוחדת כשהיה "יוצא בשלום מן הקדש".

מדוע קיים קשר כה הדוק בין קדושה למוות? התשובה לכך פשוטה: ההתחברות לעולם של קדושה דורשת מן האדם התנתקות מכבלי העולם החומרי. הכניסה אל חדריו הפנימיים של הקב"ה תובעת מן האדם לצאת מעצמו. אך החידוש של יום הכיפורים הוא שהמוות איננו האופציה היחידה במפגש עם הקב"ה. יש אפשרות אחרת שבה רק הבגדים נותרים בקדש והאדם עצמו יוצא מתוך המפגש לחיים חדשים (ויקרא טז, כד): "וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו".

הוויתור על הבגדים איננו וויתור קל. הבגדים מסמלים בראש ובראשונה את האופן שבו האדם מציג את עצמו כלפי חוץ: "רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי" (שבת קיג:), הנורמות החברתיות שהאדם חי בתוכן ועל פיהן. בנוסף על כך הם מייצגים את הרגליו של האדם ותכונות אופיו החיצוניות. על כל אלו חייב האדם להיות מוכן לוותר, אם הוא מבקש להגיע למפגש עמוק עם הקב"ה. הכאב הכרוך בפרידה זו מתואר באורות התשובה (ח, א): המכאוב שמרגישים ברעיון התשובה בראשית זריחתו, הוא בא מפני הנתוקים, שחלקי הנפש הרעים… על ידי התשובה הם הולכים ונתקים ונעקרים, מעצמיות הנפש היסודית בעקרה.

עבודת יום הכיפורים מלמדת אותנו שמתוך הפרידה מחלקים אלו לא יגיע האדם לידי מוות אלא לחיים חדשים טהורים יותר, אמתיים יותר, קרובים יותר.

==

אברהם סתיו הוא מחבר הספר 'מבית לפרוכת – פשט, עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים'