בימים האחרונים נשמעו קולות של רבנים מקצוות שונים הקוראים למתן או לבטל ציבורית את שמחת הפורים השנה בבתי המדרש בקהילות ובעיקר ברחובה של עיר, לאור מצב המלחמה בו יש לדאבון ליבנו הרוגים ואיך יתכן לשמוח כאשר מיטב בחורינו נופלים.
ברשותכם, מבקש להאיר שתי נקודות מהותיות: באמירה זאת גלומה תפיסת עולם פרובלמטית ביחס להגדרת מהות השמחה וליחסינו למלחמה כיום, שמן הראוי להגדירן.
הגמ' במסכת שבת מספרת לנו על הדיון שהתקיים ביחס ללגיטימיות של ספר קהלת האם הוא עומד 'בתו תקן' לפי רוחה ומגמתה של תורה בשל חוסר הקוהרנטיות ההגיונית המצויה בדבריו. אחת הדוגמאות שהביאו חז"ל לטענה זאת, "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה"… אחת הסתירות המצויות לכאורה בספר, "כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זה עשה. הגמ' מתרצת את הסתירה בכך "ושבחתי אני את השמחה – שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה – זו שמחה שאינה של מצוה".
השמחה לכשעצמה הינה ביטוי מובהק לנורמליות אנושית וטבעית, הן בביטוי שלה בחיי האדם הפרטי והן ביחס לכל מסגרת חברתית. השמחה אף מהווה את התשתית הבסיסית לקרבת ה' כדברי הגמ' בהמשך, "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה", כלומר, קיימת הגדרה מאוד ברורה לשמחה הרצויה והראויה כאשר היא מבוססת על 'היושר השכלי וההגיוני' כהגדרת מרן הראיה קוק זצ"ל בניגוד לכזאת שמתבטאת 'בצהלה ילדותית שהיא שקר ותוהו'.
חז"ל היו ערים להשלכות של השמחה הלא מרוסנת על המוסר האנושי ולכן תחמו את גבולותיה למרחב של מצווה וקודש, כדי למנוע התפרקות חושית בסגנון קרנבלי וכך הן כל המסגרות בהן התורה וחז"ל בעקבותיה ציוו על השמחה. משמחה זאת אין חשש, שמחה זו נועדה להעמיק את קרבת ה' בנו לכדי תנועת חיים בריאה ומרוממת כהגדרת חז"ל "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה".
לענ"ד, מתפקידם של הרבנים לצאן מרעיתם לכוונם לשמחת אמת הטמונה במצוות ולא להשבית את שמחת המצווה שלהם. כשם שלא יעלה על הדעת לבטל קריאת מגילה למרות השמחה שיש בה, הדורשים לבטל את שמחת הפורים השנה יתכן ובעצם חושפים שגם בשאר השנים משהו ביחסם לשמחה אינו מבורר דיו, מהי השמחה הראויה והאם בכלל יש ערך מוסרי בשמחה לכשעצמה או שמא שייכת היא לרבדים הנמוכים והמסוכנים של הנפש ,וזאת בדיוק ההבחנה בין שמחה להוללות ובעצם בין פורים לקרנבל, באחרון מתגלה התת-אנושי והפראי חסר המעצורים ומאידך בפורים גילויה של הנשמה מכוחה של שמחת המצווה.
נקודה נוספת, בימים אלו בהם עם ישראל נלחם במבקשי נפשו, על אף הכאב הצורב את ליבנו מכל אובדן ויחד עם זאת כאומה אנו נושאים את ההפכים 'עין במר בוכה ולב שמח', אכן אנו שמחים על האומה ששבה לעצמה ומכה בכל עוז באויביה כפי שלא עשתה זאת עשרות בשנים, שמחים אנו על זקיפות הקומה הישראלית המעוררת גאוה לאומית, שמחה על הסולידריות בצבא ומחוצה לו כפי שלא ראינו זמן רב, בריאות ישראלית כפשוטה נצבת בפנינו.
הרצון למתן את השמחה נינוח של גלותיות בו שאינו קולט את המתחולל בתוככי העם את עוז הרוח והגבורה של חיילנו, רוח של גבורה הסוחף את רבבות עמך בית ישראל, ובתוכם את אצילי הנפש המתעלים מעל התפיסות הפרטיות ואינם מאפשרים לכאבם ולאובדנם האישי לטשטש את האור הגדול שמאיר את החברה הישראלית כולה, יתכן שלאור הזה איננו מורגלים ולכן יש שמבקשים לעמעם אותו.
בה' חשון תרפ"ב (ב' נובמבר) כאשר ערביי א"י ביצעו כהרגלם פרעות ביהודים, בהלוויית הקדושים בירושלים, נשא הרב קוק הספד ובו אמר: "אין בוכים על מיתת גיבורים הם מקדשים את האומה ומחזקים את רוחה".
זהו ההבדל בין תפיסה פרטית אמוציונלית למבט ציבורי ורחב הרואה את הגבורה והשפעתה על האומה באור של נצח ואינו נמוג בפני הכאב הפרטי. בברכת "לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר", כן תהיה לנו!
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
