עבור משרתי הרבנות הצבאית, ז' באדר איננו יום ככל הימים, ואיננו עוד תאריך בלוח השנה. יום זה, שעל פי מסורת חז"ל הוא יום הולדתו ויום פטירתו של משה רבנו, טומן בחובו משמעות מיוחדת. כך בשנים כתיקונן, וכך באופן עמוק ומורכב במיוחד, בשנה זו.

משמעותו ועיצומו של יום נושאים משמעות כפולה. מצד אחד, ביום זה מתייחדת מדינת ישראל עם חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. מצד שני, ביום זה נהגו העוסקים במלאכת הקודש של הטיפול בחללים – אנשי "החברה קדישא" – להתעורר לחשבון נפש ולחזרה בתשובה,

ולבקש מחילה מן הנפטרים, שכל מה שעשינו היה לכבודם ולכבוד בני משפחותיהם. מאורעות שבת שמחת תורה הופכים את ז' באדר השנה ליום שיש בו מטען אישי ולאומי שקשה לתאר במילים.

על השבר הלאומי כתבו רבים, ואין ספק שהחברה הישראלית, ועם ישראל כולו בארץ ובתפוצות, ספג מכה קשה וכואבת, שכמותה לא חווינו שנים רבות. אך גם ברמה האישית, כל מי שעסק בטיפול בחללים הרבים, נזכר ביום הזה במראות, בריחות ובתחושות.

דממת המוות וחרדת הקודש בחדרי הטיפול במחנה שורה, מהדהדת באוזנינו כשתיקה רועמת מחרישת אוזניים. ז' באדר קורא לנו לזכור, לחשוב, להתבונן – וגם להרגיש. לא פעם,

אנחנו לא מסתפקים בכך שעל פנינו עטויות מסכות ועל ידינו עטויות כפפות, ואנו נדרשים לעטות גם על נפשנו את שריון החוסן, זה שמאפשר לבצע את המלאכה במקצועיות שיש בה חרדת קודש, מבלי לתת למראות הזוועה להיכנס אל הלב פנימה.

כבוד החלל וכבוד בני משפחתו מחייבים פעילות מדוייקת, אחראית ומקצועית, ואת רחשי הלב משאירים – לזמן קצר – במעמקי תהומות הנפש. והנה מגיע ז' באדר, יום שבו גם הרגשות החבויים במעמקי הלב צפים ועולים על פני השטח.

זהו יום של אחווה ורעות בין אנשי החברה-קדישא, יום שבו אנו יכולים לחזק איש את רעהו, ולהעניק זה לזה את תעצומות הנפש של היאחזות בחיים, מתוך ידיעה ברורה שכל אשר עשינו היה למען אחינו ואחיותינו שמסרו נפשם על קידוש השם, ולמען המשפחות השכולות שאיבדו את היקר להן מכל.

בז' באדר אנחנו מזכירים – בראש ובראשונה לעצמו – שמלאכתנו היא מלאכה שיש בה גם חסד עם החיים והמתים, גם אמת צרופה ומדוייקת, ומעל לכל – חסד של אמת.ז' באדר הוא גם יום של תפילה.

נהגו להוסיף "סליחות" מיוחדות ליום הזה, וכן תפילות מיוחדות שנאמרות כאשר עולים לבתי העלמין ומבקשים מחילה מן הנפטרים אם חלילה פגענו בכבודם. בחווייתי האישית, התפילה היא מקור עוז ותעצומות לנפשות המיוסרות של המטפלים בחללים, ודווקא מכוח עבודת התפילה, אנו מעמיקים את אמונתנו בקדושת החיים ובנצח ישראל.

בז' באדר שבות ועולות לנגד עינינו התמונות של לוחמים ומפקדים יפי תואר, שיצאו אל הקרב ולא שבו ממנו. הפנים המחייכות ניבטות אלינו מבעד לתמונות, ומזכירות לנו כי מסירותם לא היתה לשווא.

הם הקריבו את היקר להם מכל, ותפקידנו הוא לשאת את מורשתם ומסירותם, ולהשלים את המלאכה בהבטחת שלומה ובטחונה של מדינת ישראל – ארץ אבותינו.