כמרצה לשיטות מחקר כמותיות, אני רואה את העולם כמו מחקר אחד גדול. בשיעורים שלי אני מנסה להעביר לסטודנטים את אהבת המחקר ואת היכולת הפשוטה לראות במציאות משתנים בלתי תלויים המשפיעים על משתנים תלויים.

מה המטרות של המלחמה, ואיך משיגים אותן?

אבל אחד הנושאים שאני הכי אוהבת – והכי קשה ללמד – הוא נושא ההגדרות של המשתנים, שנגזרות כמובן ממטרות ומשאלות המחקר. בלי להיכנס לפרטים, הגדרה נומינלית מאפיינת את מה בודקים, בעוד הגדרה אופרציונלית מאפיינת איך בודקים – כלומר, את שיטות הבדיקה. הסטודנטים מתפתלים בניסיון הכל כך לא ישראלי להגדיר בקצרה, להתמקד, להיות בהירים ולא מעורפלים.

בשבועות האחרונים אני שואלת את עצמי שוב ושוב, מהן באמת מטרות המלחמה, ואיך אנחנו מיישמים אותן. לא רק באקדמיה, גם במגזר העסקי וככל הידוע לי גם בצבאות שונים, מוכרים המושגים של מטרות, יעדים, ומדדים ברי השגה. ממה שהבנתי, מטרת העל של המלחמה היא ״מיטוט חמאס״. האם מישהו יוכל בבקשה להסביר לי מהן ההגדרות האופרציונליות של מטרה זו?

איך בדיוק ממוטטים את חמאס? איך מודדים את זה שחמאס ממוטט? כבר כמה שבועות שצה״ל מדשדש בעזה. עמוס הראל כתב ש״צה״ל משקיע את רוב האנרגיה שלו במרדף אחר רוח רפאים – הנסיון המתמשך ללכוד את מנהיג חמאס ברצועה, יחיא סינוואר״.

אולי הבעיה היא באמת בהצבת מטרות בלתי מושגות

המטרה השניה, לפחות ברמת ההצהרה, היא השבת החטופים. מעבר לחטופים ששבו באמצעות העיסקה, ניתן לראות שאחרי למעלה מ-150 יום, צה״ל השיב שלושה, והרג בשוגג כמה אחרים. במבחן התוצאה, 134 חטופים עדיין שם. במושגים מחקריים, לפחות, המטרה לא הושגה. האם יכול להיות שזו לא באמת המטרה? או שיש פער שאי אפשר לגשר עליו בין המטרה לבין הדרכים להשיגה? ובהנחה שמישהו סוף סוף יבין שהדרך היא עסקה, האם אפשר להגיע לעסקה ישימה, בלי נסיגות בלתי מוסברות בדרך?

אולי הבעיה היא באמת בהצבת מטרות בלתי מושגות. המטרה ״עד הניצחון״, שלמיטב הבנתי היא מטרה פוליטית ולא צבאית, היא אחת מאלו. יתכבדו אלו שהציעו אותה ויגדירו מהו הנצחון הזה, ומהן הדרכים להשגתו. נכון לעכשיו, נראה שהנצחון הזה מתרחק מאיתנו.

בינתיים, עוד חיילים נהרגים ונפצעים, בשם המטרות המדומיינות והלא מושגות הללו. הגיבורים שנלחמים עכשיו מטהרים עוד ועוד בתים. אם יורשה לי – אבקש לשאול מהי מטרת העל של טיהור הבתים הללו? איזה יעדים מנסים להשיג בטיהור עוד ועוד בתים?

אחד ממכרי השקיע יותר בניסוי מסוים יותר משנה וחצי מתוך הפוסט דוקטורט שלו. הוא סיפר בכאב גדול כיצד נכנס המנחה למעבדה, הניח יד (וירטואלית) על כתפו, ואמר בנימוס אמריקאי – זה לא עובד. הדוקטור הצעיר נשם עמוק, והתחיל את כל הניסוי מחדש. כנראה גם אנחנו זקוקים עכשיו לאיזה מנחה, אמריקאי או לא, שיניח יד על כתפנו, יראה לנו שזה לא עובד, ויציל אותנו מהטעויות של עצמנו.

==

ד״ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, וחוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס.