כמו בתקופת הקורונה שעברנו ממחתונות ענק לחתונות פשוטות בחצר הבתים והשמחה היתה לא פחות גדולה ואפילו יותר, כך למדנו שלא כל דבר צריך להיות מלא ברעש, גרנדיוזי, ובוער באש.

עד לפני חודש, הבחירות האלו היו נראות עוד רחוקות, בציבור החרדי התעוררו ראשונים והרכיבו קואליציות, אופוזיציות והסכמים אבל בציבור הדתי לאומי כל העסק היה מנומנם "אנחנו בשדה הקרב את מי זה מעניין?!" אבל אז התאריך הגיע ולפלא הוא גם לא נדחה וצריך היה לצאת לפעולה.

בשבת האחרונה העלונים היו גדושים בקמפיין בחירות, ראיונות עם מועמדים, הבטחות, סיסמאות, גוזמאות, כל מה שצריך לבחירות, אבל היה משהו מרגיע בזה כי ידענו ששבוע הבא לא ישאר מזה כלום.

אפשר לעשות קמפיין בחירות בשבועיים, כן גם מספיקים לריב, ולכלך, ולהשמיץ ולעשות כל מה שעושים לפני בחירות וכל זה לקפסולה מרוכזת ומתומצתת (אם כבר נזכרנו בקורונה) שממצה את עצמה. שמעתי על מקומות קטנים מהמגזר, שרק חזרו מהמילואים ותוך שלושה ימים הצליחו לחלק את כל הישוב לשני מחנות ניצים, אז הכל בסדר יש לנו את הכושר היהודי לריב גם בשלושה ימים.

הבחירות המקומיות מאופיינות בפחות גלאם אבל הן קריטיות לחיי התושב, הן אלו שיקבעו כמה זמן תעמוד בפקק, כמה עבודה תהיה בסביבתך, כמה כיתות חינוך יפתחו בשכונתך, האם יהיה בית כנסת קרוב למגוריך, כמה פעמים ירוקנו את פח הזבל שמולך, האם יהיו חוגים לילדים שלך, האם מישהו יבוא לתקן את התאורה ברחוב שלך ועוד ועוד ועוד.

הציבור הדתי לאומי התעורר בשבוע האחרון וטוב שכך, למדנו שאפשר לעשות בחירות טובות, בזמן קצר לא צריך לפרוס את כל הלכלוך על פני שישה חודשים, תוך שבועיים כל מועמד פורס את משנתו והיידה לקלפי. אני מציעה שניקח את ההתנסות החברתית הזו ונשכפל אותה לבחירות הארציות, חודש אחד מרוכז שכל הארץ כמרקחה ואז הכל נרגע (או אמור להרגע), שבענו ממחלוקות ישנות שממחזרות את עצמן.

תנו לנו את זה בשבועיים שלושה, פחות לכלוך בנשמה וברחוב, פחות עומס של מילים, פחות מחנות מול מחנות, פחות שנאה, פחות זלזול, ופחות עבודה לתקשורת, אבל אל תדאגו עם זה אנחנו נסתדר יש מספיק בלאגן במקום אחר.