נלחמות על הבית: חזית האמהות לאחר השבת השחורה - סרוגים

נלחמות על הבית: חזית האמהות לאחר השבת השחורה

אחרי השבת השחורה כשהגברים יצאו למילואים, גם הנשים שבבית ניהלו מערכה כמו לביאות. עכשיו הגיע הזמן שהן יהיו לביאות גם במרחבים שמחוץ לבית | טור דעה

author-image
נלחמות על הבית: חזית האמהות לאחר השבת השחורה
  (צילום: מיכאל גלעדי/ פלאש 90)

"מדברים על אריות, אבל זה רק בזכות הלביאות שבבית שמחזיקות אותנו", כך נשמע לוחם, מ"פ בעזה, כשהוא מתפרק בבכי אחרי שנשאל על ידי מראיין על אשתו וילדיו שבבית.

ואין זה כמובן רק מס שפתיים. ישראל 2024 היא מדינה בה מתקיימות שתי מערכות מקבילות, אחת לצד השנייה. בחזית האחת המערכה הצבאית- חיילנו, בנינו ובנותינו, בני זוגנו, אחינו ואחיותינו, הנלחמים, נפצעים ונהרגים יום יום באדמת עזה.

אך במקביל לחזית הצבאית ניצבת חזית האימהות- שקופות המדים. אין להן קסדה טקטית או אפוד טקטי, אבל הן למדו תוך כדי תנועה לטוות מתוכן, מחומרי גופן, ליבן ואהבתן, שריון וממ"ד אנושי, עבור משפחותיהן.

בעוד הלוחמים והלוחמות נקראו לקרבות בדרום ובצפון בעקבות מתקפת ה-7.10, הנשים שבבית נלחמו ונאבקו בקרבות משלהן. האירועים הטראומטיים, התמונות, הסרטונים, העדויות, הזעקות המתחננות לעזרה שלא הגיעה, ותחושת ההפקרה, ריסקו את התודעה הישראלית וניפצו לאלפי רסיסים את תחושת הבטחון והמוגנות.

פשעי החדירה הפולשנית, האלימה והמבעיתה, נחשפו במלוא שטניותם, כשבניהם בלטו הזוועות שנעשו בגוף האימהי-נשי: רחמי נשים נפלשו ובותרו, שדיים רוטשו. ילדות ונערות נאנסו תוך כדי שחיטתן. אימהות נלקחו בשבי, הלומות, כשהן עוטפות, נואשות, תינוקות בחיקן. בקבוק תינוק שנמצא במנהרות הממולכדות, עורר שמועות על יולדת שילדה בשבי, ודם הלידה נמהל בדם המוות ששטף את הכול.

נלחמות את קרב השפיות

כמי שבמסגרת תפקידה פגשה מאות סטודנטיות-אימהות במשך השבועות שאחרי ה-7.10, הלמה בי התובנה עד כמה עמוק וחותך בבשר היה הקרע הטראומטי בנפש האימהית הישראלית הקולקטיבית.

ואלה רק חלק קטן מהווטסאפים המבוהלים, שברירי קולות חנוקים של האימהות שבבית, שזרמו אליי יום ולילה, ללא יכולת לנחם: "אני מרגישה קפאון. אני לא יודעת איך להמשיך". "אני מפחדת לצאת מהבית. קמה בלילות לבדוק את הילדים, גם הגדולים יותר, לוודא שהם נושמים". "אני חולמת שהורגים לי את הילדים. לא הצלחתי להגן עליהם. אני חוששת שמאבדת שפיות. מאבדת כיוון".

"אני ישנה איתם. לא מאפשרת להם לצאת. איך אגן עליהם מעכשיו? האם אני בכלל מסוגלת?". "אני כל היום עם היד על הבטן. חייבת להרגיש את התנועות. הגוף שלי לא מרגיש מוגן יותר. אני לא מרגישה מוגנת יותר. איך אתפקד כמו פעם? האם אוכל?". "אני נלחמת לשדר לילדים שהם בטוחים, עטופים ומוגנים. אבל בפנים אני מפורקת".

עוד באותו נושא

האמא הסרוגה שארבעת בניה נמצאים בחזית. צפו


5

האימהות שבבית נלחמו את קרב השפיות. הן נלחמו על מציאת שאריות משאבים פנימיים כדי לסגל שיגרה סבירה ומיטיבה עבור הילדים. מול אירועי הפלישה לבתים ולגוף, ועדויות האונס וההתעללות המינית, הן חירפו נפשן במאבק אבוד מראש כנגד הצפת תכנים וזיכרונות פולשניים ופוסט טראומטיים.

אל מול אירועי טבח המוני ושחיטת משפחות שלמות במרחבים שנחשבו מוגנים, הן יצאו לקרב הרואי על השבת תחושת המוגנות למשפחותיהן.

וגם היום, ארבעה חודשים אל תוך המערכה, בין דיווחי ה"הותר לפרסום" והודעות על הלוויות, בין המתנה אין סופית להודעה היומית בקבוצות האימהות – "לילה שקט עבר על כוחותינו", בין  התקפי החרדה ונחשולי האימה מכול דפיקה בדלת, הן דולות מקרבן כוחות של איחוי ושיקום.

צעד אחר צעד, הן ממירות את תופת הבתים השרופים והאודים העשנים, בחומה בצורה של מעטפת אימהית. לצד חרבות הברזל, הן יוצקות יחד, יסודות חדשים של חוסן, ריפוי ותקומה.

ועכשיו, כשהן מבינות בדיוק ממה הן עשויות, מלחמת האימהות על הבית תלך ותתרחב: מהבית הפרטי למעגלים רחבים יותר ויותר של הציבוריות הישראלית. מהאימהות-הלביאות שבבית הן נקראות ויכולות להפוך גם ללביאות שבחוץ: לשקם, להוביל ולהנהיג גם במרחבים הארגוניים, המוסדיים, הכלכליים, הצבאיים, המוניציפליים והארציים, הפוליטיים, המדיניים והלאומיים.

הגיעה שעתן. הגיעה שעתנו.

==

ד"ר דבורה לדרמן דניאלי היא רכזת תכנית מנהיגות נשית בחינוך וברוח יהודית ישראלית. מכללת דויד ילין שבירושלים.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו