"כאשר יהודי אוחז ביד רעהו ונותן יד לחברו, וחברו לחברו, הם מתלכדים ומתאחדים ביניהם בגוף ובדעת, וקשר האיחוד ביניהם הולך ומתקשר עם כיסא-הכבוד". (הבעל שם טוב).

אז עכשיו מפריע להם שרוקדים. בתחילת המלחמה יושבי האולפנים, אנשי שמאל מוצהרים יותר ומוצהרים פחות נטפלו לחיילים בשטח כינוס שרקדו עם חנן בן ארי ושרו על חזרה לגוש קטיף. חיילים שהמתינו לפקודה להיכנס לרצועת עזה לסכן את חייהם בשביל כולנו. כן? חיילים שרקדו כדי לחזק את תחושת הביחד לרומם את רוחם לקראת הלא נודע ולהתעודד אחרי המכה הקשה שספגנו כולנו. זה לא מצא חן בעיני כמה אנשי תקשורת שבצדקנות הטיפו להם מוסר וקבעו שזה משיחי, פסיכופטי, כל החבילה.

אבל הציבור לא קנה את את זה. הציבור הציוני, אוהב עמו הבין את הצורך הזה להתרומם מהבור השחור התודעתי והמורלי אליו נפלנו בשמחת תורה. הבין את החיילים שנזקקו לאנרגיה המתפרצת מתוך ריקוד ושירה בצוותא כדי למלא את תפקידם ביום פקודה. חלק מהציבור קנה אף את הצורך לשיר על שיבה לגוש קטיף אפילו אם הוא לא ממש תומך בזה בפועל. המכה  הקשה שספגנו חייבה מטרה שתשמש תמונת ניצחון באותם ימים שבהם עוד לא קברנו את מתינו אלא נדרשנו לזהותם תחילה.

ואז הייתה העצרת ברעננה שערכו תלמידי תיכון כפר בתיה שיום קודם ראו את חבריהם נפגעים קשה בפיגוע. התלמידים ערכו טקס תפילה וחיזוק יחד עם מוריהם ורקדו "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". שר החינוך יואב קיש, שומו שמיים, נטש ריאיון בשידור חי, הצטרף אליהם וחטף קיתונות של ביקורת. איך הוא רוקד יום אחרי פיגוע?! הביקורת לא פסחה גם על הילדים שיום קודם היו בסכנת חיים, ראו את חבריהם נפצעים קשה ורק ביקשו להתחזק באותה תחושת יחד שרק ריקוד ושירה אמוניים יכולים להעניק. אבל הזעם הקדוש של יושבי האולפנים לא חס אפילו עליהם. גם במקרה זה הביקורת לא צלחה. הציבור הבין את הצורך והקושי של הילדים וסירב להתעסק בזה.

חלפו פחות משבועיים ושוב זימנה המציאות ריקוד ורוקדים לכלות בהם את זעמם של הפוליטיקאים מן השמאל שאותם מהדהדים באולפני ערוצי התקשורת. כנס חידוש ההתיישבות בעזה ננעל בריקוד דבקות ותפילה בו השתתפו גם שרים וחברי כנסת. הרוקדים שרו: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה" מתוך הזדהות עם החטופים וכמיהה ותפילה לשובם הבית. אך הפוליטיקאים קפצו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב. גינויים, האשמות בריקוד על הדם ועוד כמיטב המסורת השמאלנית שלא תיתן לבלבל אותה עם עובדות.

אז כדי למנוע אי הבנות נוספות מן הראוי להבהיר: יש ריקוד ויש ריקוד. במקרה דנן הריקוד נועד לרומם, לחזק, ללכד, לטעון באנרגיות חיוביות ולהזדהות עם מילות השיר. בדיוק כמו שאנו שרים יחד עם יהורם גאון את השיר שהפך להמנון שני: "לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר". זהו ריקוד עם משמעות מקודשת. אל תתבלבלו: ריקוד על הדם ראינו בעזה ובשטחי הרשות. שם רוקדים על הדם ומחלקים ממתקים כשדם יהודי נשפך. רוצים לנגח פוליטית? לכו ומצאו לכם אילן אחר להיתלות בו. אל תיטפלו לחיילינו, לילדינו שתחת טראומת הפיגוע ביקשו חיזוק ולא לאזרחים הגונים שאתם חלוקים עליהם פוליטית. אפשר להתווכח ולכבד את בר הפלוגתא שלך ולא להאשים בהאשמות חסרות שחר.

ולסיום חומר למחשבה: מה דינם של ריקודים לצורך בילוי, דוגמת ריקודים במועדונים? כי ביקורת על זה לא שמעתי.

=======

ד"ר גאולה פארן היא חברת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.