אני יודע שאפשר להיות ציני ביחס לסיפור הזה. אני עצמי יכולתי להיות ציני למדי כלפיו, לולא היה הרעד שבגוף. והגוף לא משקר.

התפללתי השבת לראשונה מזה זמן רב בבית הכנסת החרדי הסמוך לבית חותני שבהר נוף. שבע עשרה שנים שאני מתפלל שם, אחת לכמה חודשים. אף אחד כמעט לא מדבר איתי, וגם אני לא מדבר כמעט עם אף אחד. לא בקטע רע. פשוט אני נמשך בטבעיות להתיישב בספרייה התורנית המרתקת בפינה, ובין גברא לגברא מתעדכן בפלפולים הלמדניים החדשים ובחומרות העדכניות.

הרגשתי קצת מוזר להגיע השבת, היחיד בבניין שנושא נשק, טרף לעיני גדודים של ילדים בוהים בטבעיות שרק במחוזות הללו עדיין לא אבדה.

רפרפתי קצת בעלוני השבת שעסקו בחידוש של ר' דב לנדו בעניין מזיק תרומה של אבי-אמו כהן, הטיתי חצי אוזן לדרשה שעסקה בגדרי מלאכת מעמר, ותהיתי קצת ביני לביני אם אנחנו חיים על אותה פלנטה.

ואז התחילה קריאת התורה. ובעוד אני מעיין בהקדמה של שו"ת אדני-נחושת, ניגש אליי הגבאי, ושאל לשמי ולשם אבי. וכך, בפעם הראשונה מזה שבע עשרה שנה, עליתי לתורה בבית כנסת חניכי הישיבות.

אני יודע. זו לא קסדה טקטית וגם לא אפוד מגן. רק עליית 'רביעי' של פרשת שמות. אך כשאסע מחר בבוקר בחזרה לשטח מול חאן יונס, אזכור ששולחים אותי לשם, בתוך שאר ישראל, גם מתפללי בית כנסת חניכי-הישיבות הר-נוף.