ההתחדשות בתורת הראי"ה קוק זצ"ל
ניתן לומר שהרב זצ"ל מזהה את תהליך ההתחדשות בשלושה מעגלים עיקריים: התחדשות הקומה הלאומית בישראל, התחדשות שלמות התורה והתחדשות היחס האלוקי.

כל משנת הרב זצ"ל עוסקת בנושא ההתחדשות.
מציאות החיים החדשה שנוצרה בקוממיות עם ישראל לאחר 2000 שנות גלות, מביאה עימה התחדשות בכל מימדי המציאות, ותורת הרב מאירה אותה ומפענחת את משמעויותיה.
באופן כללי, ניתן לומר שהרב זצ"ל מזהה את תהליך ההתחדשות בשלושה מעגלים עיקריים: התחדשות הקומה הלאומית בישראל, התחדשות שלמות התורה והתחדשות היחס האלוקי.
ננסה להתבונן בשלושת מעגלים אלו, וננסה על ידם לעמוד על עניין ההתחדשות בתורתו של הרב.
התחדשות עם ישראל בארצו- הופעת הסגולה האלוקית
א. הרב זצ"ל מזהה תהליך כללי שעובר על עם ישראל בתחיה הלאומית שלו- כח החיים הכללי חוזר ומתעורר. וכהמשך לדברי הגר"א (בסוף פירושו לספרא דצניעותא) שהגלות היא בית קברות למציאות האומה, התחיה הלאומית היא תהליך ממשי של תחיית המתים הלאומית.
כח החיים הכללי מאיר בתוך הלבבות של כל מליוני היהודים הפרוסים בארבע קצוות תבל, ומעודד אותם לשוב ולהתאחד בארצם ולבנות מחדש את חייהם היחודים בעולם- "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" ומתוך כך לזכות ולהיות אור לכל הגויים.
ב. "ואולך אותכם קוממיות- בשתי קומות של אדם הראשון.
כח החיים הכללי המגלה את טבע הקדושה שבאומה, הופך להיות כח ממשי ופועל בתוך חייהם של היחידים, ולא זו בלבד אלא שהוא הופך להיות הכח העיקרי שבחייהם- "בעקבתא דמשיחא מתגבר כח הסגולה" (אגרת תקנ"ה). כח החיים הפרטי, בו מונחת הבחירה החופשית, עניינו להוציא אל הפועל את הטמון במעמקי קדושת נשמת האומה.
בגלות, הכח הכללי שבנו נעלם ולא השפיע על החיים הגלויים, וקומת הבחירה פעלה לבדה, וכעת מתגלה הסגולה האלוקית שבנו, והבחירה מוציאה אותה אל הפועל.
ג. מפה נובע לימוד הזכות הגדול של הרב זצ"ל על אותם נפשות הרחוקות מתורה ומצוות.
הרב אינו מביט עליהם כעל מסכנים שלכל היותר ניתן לומר עליהם שהם תינוקות שנשבו, שפריקת העול שלהם נובעת מחוסר מוכנות מצידם לדכא את יצרם הרע. אין זאת כפירה הבאה מקטנות, אלא כפירה היונקת משאיפות גדלות, של התעוררות כח החיים הכללי של האומה, הופעת העצמיות שבכנסת ישראל.
דומה הדבר, לילד קטן בין שנתיים, שהחל לזהות את כח החיים העצמי החדש שצומח בתוכו, הכובש את מרכז אישיותו, ועל כן הוא מתחיל להשתעשע איתו ולומר על כל דבר – לא!
זהו החלק הטבעי של תהליך הגדילה של האומה כמו גם אצל הפרט (סוד הנסירה).
אין איסור להסתכל בפני רשעים אלה, כי בפנימיותם אינם רשעים כל זמן שאוחזים שם ישראל בפיהם.
ותפקידם של צדיקי הדור, ואנשי האמונה שבדור להתייחס אל המימד הפנימי האצור בהם, ולרומם אותו למען יוכל להתפשט ולהאיר את כל שדרות החיים.
ד. הופעתה המחודשת של האומה בצורתה לאומית על במת ההיסטוריה מתקיימת דווקא בארץ ישראל, מקום חלות הקדושה בארץ, שאיכות הקשר שביניהם הוא קשר של חיים, כקשר של בעל ואישה, גוף ונשמה.
כל סגולותיה הרוחניות של האומה יכולות להתגלות ולהאיר מכח קדושתה של הארץ הנבחרת, וכח הקדושה הפלאי שבארץ 'ארץ הצבי' יוצא אל הפועל לפי ריבוי היושבים עליה ומכח קדושת מעשיהם בה.
עד אשר יבוא היום שבו ינהרו כל הגויים והלכו לאורך, לאורה של הממלכה שהקודש הוא מקור חייה.
התחדשות שלמות התורה
א. יחד עם הופעת כח החיים החדש באומה, הרב זצ"ל מזהה את צימאונה של הנשמה להתחדשות כל המימדים השונים של התורה, שברבות השנים נזנחו ונשארו בקרן זווית, ורק מעטים מאד זכו להתבסם מאורם.
ראשית, צימאונה של הנשמה הוא להסברות כלליות. כח החיים הכללי שהתגלה זוקק את הפרנסה הראויה לו, ולעומת הצד הגלוי שבתורה שעוסק בעיקרו רק בפרטים, שהתאים מאד למצב החיים בגלות, יש צורך להעמיק בו ולהוסיף על גביו גם את הרובד הכללי של התורה העוסק באידיאלים האלוקיים, בטעמי המצוות ובמגמות הרוחניות של התורה.
"הנשמה תובעת את ההבנה איך כל הפרטים מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת" (אורות התשובה פרק ד' – י')
במסכת חגיגה דף ה. נאמר, כיון שגלו ישראל ממקומם, אין לך ביטול תורה גדול מזה.
ובמסכת ברכות דף ח. נאמר, מיום שחרב בית המקדש, אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד.
הוי אומר, שבמציאותנו בגלות הוזנחו חלקים שונים של התורה- 'אין לך ביטול תורה גדול מזה'.
עסקנו רק בגופי תורה אך שכחנו את הנשמה- 'נשמתא דאורייתא', משום שנשמת האומה הייתה בהסתר.
לכן, חידוש הופעת נשמת האומה זוקק את הזנתה הקבועה בלחם חוקה, היא נשמת התורה ופנימיותה, הצד הרוחני שבתורה שפסגתו הוא העיסוק ברזי תורה.
ב. כח החיים הכללי של עם ישראל יסודו באחדות העצמית שקיימת בין כל נשמות היחידים.
משום כך, תהליך האחדות האנושי זוקק את גילוי האחדות גם בעולמות הרוח והמחשבה.
על כן, הרב קוק זצ"ל עמל רבות על אחדות כל השיטות והגוונים שבתורה, לשם הופעתה השלמה בתפארה.
בנגלה, הרב דרש את איחוד התלמוד עם ההלכה- ' אסוקי שמעעתא אליבא דהילכתא ', במפעלו הגדול של בירור הלכה והלכה ברורה. ובמגמת איחוד שני התלמודים, הבבלי והירושלמי.
וברוחניות, איחוד כל הזרמים והשיטות באוצר הרוח הישראלי, מהראשונים ועד אחרוני האחרונים, לכלל בניין שלם ומפואר- " יפה תורתם של תלמידי הגר"א עם שיחתם של תלמידי הבעש"ט ".
ג. הופעת החיים הישראליים בארץ הקודש, היא טובלת את החיים כולם באורה האלוקית וממילא הדרכת התורה פונה אל כל צדדי החיים והטבע שבמציאות. אין היא כתורת חוץ לארץ הלוחמת בחיים ומדכאת אותם אלא דווקא מבררת את התוך הפנימי שבכל, ויודעת לכבד כל פרט ותנועת חיים שבמציאות ולתת לו את ערכו האלוקי, ובכך מקשרת את העולם על כל פרטיו אל שורשיו הרוחניים- הכנה להחזרת אור הנבואה לעולמנו.
התחדשות היחס האלוקי
א. הציר הפנימי ביותר בתורת הרב, זאת ההתחדשות במערכת היחסים שלנו עם רבש"ע, בדעת אלוקים ובעבודת אלוקים.
בסוף מסכת כתובות נאמר, "כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוקה וכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוקה", שכן רק על ארץ ישראל נאמר בתורה (דברים יא- י"ב)-"ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מרשית שנה ועד אחרית השנה".
כל זה אמור אף על אדם יחיד מישראל ביחסו לאלוקיו, קל וחומר שנכונים הדברים היחס לכלל האומה השבה לארצה אחר שגורשה ממנה לגלות ארוכה.
לעומת מצב של הסתר פנים וחושך שהיה בגלות, אנו מתחילים מערכת יחסים חדשה של הארת פנים המגלמת בתוכה אמון הדדי חדש ורעננות של צמיחת החיים.
במציאות הגלות בה היינו שרויים בתוך טומאת ארץ העמים –"ישראל בחו"ל כעובדי עבודה זרה בטהרה", היחס שלנו לאלוקות היה למשהו זר ורחוק שלא יכולנו להתאים את חיינו אליו, מלבד מה שהוא הסתיר מאיתנו את הארת פניו שלא היינו ראויים לה.
היחס לאלוקות היה בעיקרו על ידי התבטלות וביטול כוחות החיים כדי לא לסטות מהציווי האלוקי.
זהו יחס שיש בו הרבה יותר יראה מאהבה.
עומק השינוי ביחס לאלוקות שמתחולל בתהליך התחיה הלאומית, הוא הופעת אלוקים חיים בארץ החיים.
כל תהליך הגאולה שהחל את צעדיו בדרך הטבע, מבוסס על כך שהטבע והמציאות הממשית מאפשרים את גילוי כבוד ה' דרכם, וההופעה האלוקית לובשת צורות שונות של פאר מכח המציאות המוארת ממנה.
הטבע במלואו והחיים בכל עושרם שותפים למפעל האלוקי של גילוי כבוד ה' בעולם.
"כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו" (ישעיהו מ"ג, ז')
זהו יחס שיש בו הרבה יותר אהבה מאשר יראה.
מסופר על סבתו של הרצבי"ה קוק זצ"ל שהפליגה באוניה לארץ ישראל, ועל סיפון האוניה הייתה עימה אישה נוצריה.
פנתה היהודיה אל שכנתה הנוצריה ושאלה?
מדוע את נוסעת לארץ ישראל? מה יש לך שם?
ענתה לה הנוכרית, מה השאלה? האלוהים שלי קבור שם.
ומיד החזירה לה גם היא באותה מטבע לשון.
ומדוע את נוסעת לארץ ישראל?
ענתה לה היהודיה, כי האלוקים שלנו חי שם….
ב. היחס החדש לאלוקות מתואר על ידי הנביא הושע בפסוק "ביום ההוא נאם ה' לא תקראי לי בעלי כי אם אישי" (הושע ב', י"ח).
לא עוד יחסי עבד ואדון הבנויים על צייתנות והתבטלות, כי אם יחסי הדדיות של אישות.
יחס של קשר פנימי המתגלה בכל רבדי החיים, השותפות הדדית, כנסת ישראל כרעייתו.
עומק היחס הזה מתאפשר על ידי כך, שכנסת ישראל (הצד הנשי של האלוקות) מגלה את העצמיות שלה, ורבש"ע נותן לה את הכבוד הראוי לה, כפי שכל בעל נדרש לכבד את עצמיותה של רעייתו, ומאז צורת הקשר שביניהם אינה עוד מונולוג כי אם דיאלוג.
ג. היחס המתוקן הזה קשור מאד למושג התשובה. שזאת מערכת יחסים של קירבה ושיבה אחד אל השני.
(מציאות התשובה היא אין פירושה לשוב מ… אלא תשובה פירושה הוא לשוב אל…)
וכל חידוש מערכת היחסים הרעננה הזאת היא מציאות גדולה של תשובה, בעיקר של ה' ששב אלינו מחדש.
בתחילת ספר אורות התשובה, מתאר הרב זצ"ל שכל רעיונותיו מרוכזים רק בתשובה, והוא חושב ומדבר רק אודותיה.
וזה לכאורה תמוה מאד, שהרי משנתו של הרב חובקת עולם ועוסקת בנושאים רבים ומגוונים? אורות, אורות התורה, אורות הקודש ועוד ועוד. ולנושא התשובה מוקדשות רק כמה עשרות פסקאות בלבד?!
אלא שמציאות התשובה היא היחס האלוקי לכל היש, ובפרט לרעייתו כנסת ישראל.
כל מושג התשובה הוא התקרבות בלתי פוסקת בין ה' לביננו- "שובו אלי ואשובה עליכם", וביננו אליו- "אשיבנו ה' אליך ונשובה". וכל שאר הנושאים הם ענפים ופרטים בתוך הנושא המרכזי- התשובה.
לכן, בעת חידוש היחסים נדרשת העמקה והבנה מחודשת בכל מושג התשובה, שבעבורה הוא כותב את ספרו החשוב 'אורות התשובה'.
כדברי הרב זצ"ל באגרת התשובה המפורסמת אל הרב חרל"פ : "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט. לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורה, כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ה' אשר יעץ להחל אור גאולה מעולפת במטמוני מסתרים…"
מהותו של הרב היא התשובה והיא תמצית מהות משנתו (מאמר 'לאור תשובת הדור'- לנתיבות ישראל חלק א'), ואולי משום כך הוא נולד בחודש התשובה (ט"ז אלול) ואף התעלה מן העולם בחודש התשובה
(ג' אלול).
מציאות ההתחדשות לאור משנת הרב קוק
א. יש להתבונן העצם מושג ההתחדשות, האם הוא אובייקטיבי או שמא סובייקטיבי?
כלומר, האם כל מציאות החיים החדשה שעסקנו בה, הייתה מעולם קיימת בנו, רק שאנו לא יכולנו להשיג אותה ונסתמו עיינו מראותה, משום שלא היינו ראויים לה עד אשר נטהרנו בגלות הארוכה ושוב נוצרה בנו השייכות אל האורה הגדולה. או שמא מופיעה פה מדרגה חדשה לגמרי שלא הייתה עד כה בעולם, והיא זאת שחוללה את כל המהפכה במערכות היחסים של האלוקות עם העולם?
אף בדברי חז"ל אנו מוצאים מטבעות לשון סותרות לכאורה.
בתפילה אנו אומרים בכל יום "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" ומאידך, אומרים חז"ל " כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני."
ב. כח החידוש – אגרת תשמ"א (לרב הנזיר)
הרב מבאר בעומק רב, שיסוד כל חידוש בנוי על מידת הענוה.
חידוש אמיתי פירושו שכל המציאות עברה שינוי והיא נמצאת במקום חדש שלא הייתה בו קודם לכן.
לכן, חידוש אמיתי אינו נובע מפרט אחד של המציאות שמולידה איזו חוליה נוספת חדשה, אלא חידוש אמיתי נוצר מהתמצית של כל מה שקדם לו, שמכוח פנימיותו ומהותו הוא בא.
הפרי יוצא מתמצית כל העץ, מעומק שורשיו עד גובה צמרתו, וכן ילד נולד מתמצית כל הישות של הוריו שהיו שותפים ביצירתו. וכך הוא כל חידוש שנולד מתמצית כל היש שקדם לו, כי כח החידוש מונח ביסוד הכללי שבכל, שהוא תמיד מתחדש בלי סוף- 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'.
במילים אחרות, מציאות החידוש באמת ישנה רק אצל ה' יתברך כי הוא אינסופי ובלי גבול, ואילו הבריאה כולה היא כלואה ומוגבלת בתוך עצמה. היכולת שלנו להתחדש תלויה ביכולת שלנו להדבק באינסוף ב"ה ועל ידי כך לחדש את עצמנו ולהמשיך חידושים לעולמינו.
הדבקות תלויה כולה ביסוד הענוה, שאין אנו מייחסים לעצמנו ישות נפרדת ומנותקת, אלא שאנו מזהים את עצמנו כחיים ממנו, כחלק ממנו וביטוי שלו, ובכך אנו מתחדשים תמיד בהופעת חידושיו.
ג. מציאות התחיה הלאומית של ישראל בארצם, יחד עם הופעת שלמות התורה והיחס האלוקי החדש, יוצרים מציאות חיים מלאה שמאפשרת את הדבקות באלוקים חיים. מציאות זאת חושפת בנו עד כמה אנחנו אלוקיים, עד כמה אנו ביטוי של המציאות שלו ולא של המציאות הארצית.
לפי גודלה של האחדות המהותית הזאת מתגלים דרכינו אינספור חידושים, שכן אנו חלק ממנו.
ומתוך מה שהוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אנו מברכים קודם בואנו ללמוד את התורה בלשון הווה 'נותן התורה', כביכול בכל יום נתינת תורה חדשה- כדברי הרשב"ם פירושו על התורה (בראשית ל"ז, ב') על הפשטים בתורה המתחדשים בכל יום.
ד. בסוף מגילת איכה נאמר, "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימנו כקדם". לכאורה זאת סתירה, או חדש ימינו או כקדם? מה פירושם של דברים? במדרש רבה שם נאמר, שהכוונה היא למדרגת אדם הראשון קודם החטא, בגן עדן מקדם.
בדרשה של הרב זצ"ל (במאורות הראיה על שבועות) מבאר, שבגן עדן הייתה מציאות של שפע חידושים בלתי פוסק של השגות והכרות בהירות בזה אחר זה. ולאחר החטא שיצר את אשליית הפירוד וניתוק מזרם שפע החיים התמידי, נוצרה עימו הסתרה והחשכה של שפעת החיים התמידית, ונפרסה מחיצה המעלימה מעייננו את ההתחדשות והעולם נראה לנו כסטטי ועומד במקום, וכל מושגי החידוש כביכול הם רק כלפי חוץ אך בפנימיותו הוא נראה שומם ועומד על עומדו. (מה שהיום המדע יודע שזאת אחיזת עיינים בלבד)
אמנם, כפי מידת התעצמות הופעתם של ישראל בארצם, וכפי מידת דבקותינו בתורה ועל ידי כך באינסוף ב"ה, יתבטלו המסכים וההסתרות, כי כבר לא יהיה בהם עוד צורך, ומציאות חיינו תגלה בתוכה את ההתחדשות הבלתי פוסקת, שלעולם לא פסקה ולעולם לא תפסוק.
זאת שלמות מעלת התשובה, שה' וישראל שבים זה לזה, להיות מציאות חיים אחת המולידה התחדשות בכל.
"השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם"
==
הרב שלמה שיבר הוא מרבני דרך אמונה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו