מנחם עמי קלמנזון שצא יחד עם אחיו אלחנן ז"ל ואחיינו איתיאל לקיבוץ בארי, בשבעה באוקטבר ויחד הם הצליחו להציל יותר ממאה מבוגרים, נשים, ילדים ותינוקות. כותב היום, לאור החדשות בהם נהרגו שלושה עשר לוחמים בעזה, פוסט בו הוא מסביר כי דווקא האבידות האלו מצביעות על התנהלות סוף סוף בריאה במדינת ישראל.
"המדינה העדיפה להגן על החיילים ולתת לאזרחים להיות החזית"
וכך הוא פותח "כך נראית חברה בריאה
משפט קצר וקשה בבוקר כזה, שבו כל שם ושם מהדהד את אהוביך שלך, אבל כך אנחנו מוכרחים להגיד איש לאחיו.
במשך שנים מדינת ישראל העדיפה להגן על החיילים ולתת לאזרחים להיות החזית. מדינת ישראל ביכרה לבנות מערכות כאלה ואחרות ששמרו על החיילים, ונתנה לאזרחים לרוץ לממד"ים.הקבינטים השונים, העדיפו להמנע מהחלטות קשות ולתת לאמהות להישכב בכביש ולסוכך בגופן על ילדיהן. העדפה הייתה לתת לילדים קטנים ואמהות לשיר צבע אדום בכדי לא לסכן את לוחמינו מפחד ההפגנות .המדינה העדיפה לבנות עוד ועוד מיגוניות וממ"דים, ופעם בשנה להטיל חופשה כפויה על תושבי העוטף. אפילו המצאנו לזה שם חביב- "סבב". כמה חיינו חגו סביב הסבבים. המחיר היה חברה חולה בה הילדים בחזית".
(פגיעה באשקלון, צילום: אדי ישראל, פלאש 90)
"בחברה בריאה חייל נלחם בחזית והאזרח יושב בביתו"
קלמנזון מתאר את הלחימה הכפויה בשבעה באוקטובר שעשתה שינוי מחשבתי "מאז שיצאנו למלחמה הנוראה הזאת שלמנו מחירים קשים, ועבור כל משפחה שכולה המחיר הוא קשה והכאב עצום. אך כמדינה, אנחנו כבר משלמים מחיר קשה מנשוא במשך 18 שנים, אשר שיאו היה ב07/10. מחיר של טבח ברחובות המושבים, ילדים שנשחטו אל מול הוריהם ונשים שנאנסו.
את המראות מבארי והדרך אליה אני לא שוכח.במוצאי אותה השבת ב22:30 בעודי רץ בין הבתים בבארי, אילת אשתי התקשרה אלי ובקול שבור אמרה לי "מנחם! בתקשורת מדברים על 250 הרוגים" עניתי לה בעודי מתבונן בגופות ברחובות ובבתים: "הם עדיין לא התחילו לספור".כך נראית חברה חולה.
בשבוע שעבר פגשתי מאות תלמידים מאשקלון מעולם לא היה סבב שקט יותר עבור הנערים והנערות האלה.בחברה בריאה חייל נלחם בחזית והאזרח יושב בביתו".
"במלחמה הזו איבדתי כבר אח ובן דוד קרוב ואהוב"
קלמנזון מחדד את המסר "באותה השבת התעוררנו כמדינה והחלטנו להכיר במחלה.בחרנו לשלוח אל החזית את החיילים המסוגלים להגן על עצמם ועל משפחותיהם מאונס ושריפה. על הטיפול במחלה אנחנו משלמים מחיר הקשה של מיטב בנינו, אבל אין לנו ברירה אחרת. את המחיר היקר מנשוא כבר שלמנו.
עכשיו הגיע הזמן להחלים, אך לא ביום אחד נחלים. אני במלחמה הזאת איבדתי כבר שני בני משפחה, את אלחנן אחי ואת בן דודי האהוב והקרוב מאוד, סגן פדיה מרק הי"ד.במהלך האבלות על אלחנן וטרם שנכנס לרצועה, פדיה שלח לנו מכתב שבו הוא מבטא את המסר הזה בנאמנות.התפקיד של החברה בבוקר כזה היא לא רק להתאבל ולבכות כמה שיותר, אלא גם להזכר ולהזכיר ביתר שאת איש לרעהו, מדוע חיילינו נפלו ומדוע זוהי תקוותינו".
קלמנזון מסכם "כך נראית חברה בריאה. נלחמת על חייה ומגוננת על ילדיה גם במחיר דמים קשה. בסופ"ש נפלו 13 לוחמים,יקרים ונפלאים, כדי לצעוק "1,200 ביום, לעולם לא עוד".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
