האסון שהתרחש בשבת, בו נהרגו בשוגג חטופים בידי חיילי צה"ל, הציף אצל רבים תחושות תסכול אדירות: המחשבה שהחטופים היו מרחק נגיעה מן הישועה, בנוסף לידיעה שהם נהרגו בידי כוחותינו – הן מעין קש ששבר את גב הגמל. אחת מן השאלות שקיבלתי בימים הללו נוסחה בלשון: "נדמה שהקדוש ברוך הוא החליט לעשות מאיתנו צחוק".

חשוב דווקא ברגעים אלו להשליט את שיקול הדעת על תחושת ההתפרקות. גם ברגעים מסוג זה, של הסתרה שבתוך הסתרה, נמצא ה' יתברך. אנו לא יכולים לדעת כמובן את חשבונותיו של הקב"ה אבל אנו יכולים לראות את התמונה הכוללת, והיא – שלמרות כל הכאבים, הכישלונות והאכזבות – עם ישראל מתקדם מיום ליום; במובנים רבים מצבנו כעת הוא לאין ערוך טוב יותר מלפני שמונים ימים.

השאלה מדוע הדברים אינם מתקדמים בקצב ובאופן שאנו מצפים – איננה רלוונטית. הקב"ה לא עובד אצלנו אלא אנו עובדים אצלו. התפקיד שלנו הוא לעשות כמיטב יכולתנו ומחשבות בסגנון: "אילו החיילים היו מזהים שמדובר בחטופים ולא מחבלים…" או "מה היה קורה אם היינו יכולים להתריע על המתקפה של החמאס?" – הן בריחה לעולם הדמיון.

אנו מאמינים בהשגחה אלוקית ואנו מאמינים באחריות; אין סתירה בין השניים. ברגע שאדם עשה כמיטב שיקול דעתו ברגע נתון – לכאן הקב"ה הוביל אותו; כלשונם של חכמים: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". במידה ומתברר שלא עשינו כמיטב יכולתנו – עושים תשובה שכוללת חרטה, וידוי, וקבלה לעתיד (צער, תיקון והפקת לקחים), והמציאות תתקדם בדרך ארוכה יותר; אבל היא תמשיך להתקדם – אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה.

הרע יעבור. הטוב יתגבר. בעזרת השם.