אני לא אכתוב על רווקות מאוחרת. אני לא אכתוב על רווקות מאוחרת. אני לא אכתוב על רווקות מאוחרת.

אוף, זה יותר חזק ממני. אני כותבת על רווקות מאוחרת.

נו באמת, איזו תועלת יכולה לצמוח מהדייטים המביכים האלה שבהם אפילו הזבובים שעל הקיר לא יכולים לשאת יותר ומתאבדים בקפיצת באנג'י אנכית לתוך כוס הקפה?

לכמה עוד "בקרוב אצלך" אצטרך להגיב בחיוך נקוע שעדיין לא הצלחתי להוריד מאז המתקפה התלת כיוונית בחתונה של סימה?

"זה לא את, זה אני", מרץ 2002-עד מתי?

התמדה הייתה תמיד שם המשחק. הרי אחרי שדופקים את הראש כל כך הרבה פעמים בקיר- משהו צריך לקרות, נכון? הבעיה מתחילה כשאפילו הקיר לומד את הלקח וזז הצידה.

אולי אני לא משתדלת מספיק? אולי כל מה שאני צריכה הוא הגדרה מדויקת של זהותי הדתית באיזה אתר היכרויות חדש, צנוע ונחבא אל הכלים? שם בטוח אמצא לעצמי זיווג הגון וישר, כזה שנראה כמו ג'יימס בונד ומריח כמו דף גמרא על הבוקר.

שלב ראשון- תיאור עצמי: דתיה עם חצאיות, לובשת לפעמים מכנסיים. בעתיד אלך עם כיסוי ראש, כרגע עם קוקו. אורך השרוולים- ביחס ריבועי לרוחב הגרביים. מתפללת פעם ביום, אך נמצאת בקשר תמידי עם הבורא, לפעמים הוא עונה (מה אמרת? למחוק את זה?). מחפפת בברכת המזון אבל מאד רצינית לגבי תפילת הדרך.

תחביבים- טוב, כאן צריך לבחור: נסיעה לקברי צדיקים? המממ. שירה בציבור- אההה, לא. חיות מחמד- שונאת חתולים, אבל אין אופציה כזאת. מצאתי! נגינה על כלי מוזיקלי. אף פעם לא ניסיתי, אבל אני מרגישה שממש יש לי הכישרון, ולפני יומיים, כשזרקתי את הפח, יוסי מהמכולת אמר שיש לי אצבעות של פסנתרנית.

להעלות תמונה- זה הכי קשה, כי האף שלי נראה גדול בתמונות אחת ושתיים ובשלישית יש לי מחשוף, אולי אני אצבע אותו במברשת צבע? בינתיים אני מסתפקת בתמונה מרחוק עם משקפי שמש, זה יותר מסתורי ככה.

לבסוף הכל מוכן, אני לוחצת על "אנטר" וכבר מדמיינת את כל רווקי קטמון בשיתוף עם רווקי הגוש מחכים בתור על סף דפדפני. אני אבחר לי רק אחד מהם כמובן, ויחד נקים לנו וילה נאמנה בישראל, עם מרפסת שמש וגדר נגד חתולים.

כדי להפוך את חווית הציפייה לחוויתית אף יותר, אני קוראת לשתי שותפותיי לדירה ויחד אנו מתחילות במנהגנו של לעיסת סיפורים מעולם הדייטים. משמעות השילוב של שלושתינו לעולם הגברי הוא כמו ועדת גולדסטון לברוך מרזל.  זה פשוט לא יסתיים בלי איזה פורס מאז'ור, אבל אז המחשב מזמרר לו בחדווה יתרה- גלינג גלונג!

הללי! אוזניי כבר שומעות את פעמוני "אשר ברא".

"יש לך הודעה חדשה מאביר על סוס לבן 458". ארבע מאות חמישים ושמונה? ומה קרה לארבע מאות החמישים ושבעה האחרים? מאד נפגעתי.

"אולי זה הולך לפי גיל כרונולוגי?" חברתי מחליטה לנדב מעט שמן למדורה.

"אז את אומרת שהוא בן ארבע מאות חמישים ושמונה?"

"לא, זה בטח מגיע בכפולות של עשר," היא מרגיעה.

"אביר על סוס לבן 458 מבקש לדבר איתך בצ'אט". שיהיה. אני לוחצת לאישור.

"מה שלומך?" הוא שואל.

"בסדר, ואתה?" אני עונה.

"ברוך ה'"

"ידעתי! הוא דוס!" מזדעקת חברתי.

אוף, תפסיקי!

"מה אתה עושה בחייך?" אני מקלידה ומוסיפה סמיילי קטן, לשמח.

"לומד לתואר ראשון, ועובד בינתיים בחנות במושבה".

"יוסי?" אני מזדעקת.

"דינה, זאת את? ממתי את מנגנת על פסנתר?"

*למען הסר ספק- האירועים המתוארים לעיל טרם התרחשו במלואם, הכותבת בעלת גישה יותר חיובית לעולם הדייטים, והיא אכן ניסתה ואף הצליחה לנגן על פסנתר.