הלב של כולנו עושה סלטה לאחור בכל ערב עם התמונות של החטופים השבים אלינו. להתרגשות הזו אי אפשר להתרגל. להפך. אולי נכון יותר לומר שהתמכרנו.
אפשר להבין מדוע כל אמצעי התקשורת מקדישים את כל תשומת הלב למי שהיו שבויים למעלה מחמישים יום מתחת לקרקע ומעליה. אבל צריך לזכור שיש גם נפגעים נוספים מהשבת השחורה, ועליהם איש אינו מדבר. אלה הם הנפגעים השקופים.
הנפגעים השקופים – המפונים
(א)כשישים אלף מתושבי הצפון פונו מביתם. חייהם משובשים כבר כמעט חודשיים, אבל אף אחד לא מדבר על זה. השבוע הגעתי ללמד מאחד מבתי הספר בו הם מרוכזים. אין להם מחברות וציוד. אמרתי לאחת התלמידות שהיא יכולה לקחת את המחברת שנתתי לה הביתה. הנערה התחילה לבכות ואמרה לי שאין לה בית. הבית של הנערה הזו אומנם עומד על תילו, אך נאסר עליה ועל משפחתה לחזור אליו עד להודעה חדשה.
מפוני הצפון פוזרו בין בתי ספר מאולתרים שעושים כמיטב יכולתם כדי לתת מסגרת לתלמידים, אך זה רחוק מלהיות מענה מיטבי. הכיתות מעורבבות בין תלמידים שלא מכירים זה את זה בשמות, עם מורים חדשים, ומערכת שנבנית בכל יום מחדש. לא פלא שכמחצית מהתלמידים בכיתה אותה התבקשתי ללמד, כלל לא הגיעו לבית הספר. ההורים שלהם נפגעו כלכלית באופן משמעותי, ועתידם לוט בערפל.
בסוף יום הלימודים אחד התלמידים לחש לי "מה שקרה בדרום, יקרה אצלנו עוד חמש שנים". לא ידעתי מה לענות לו.
התקיפות שלנו נגד חיזבאללה עד כה, הן בעיקר תגובה לתקיפות שלהם. אפשר להבין מדוע בוחר צה"ל להתמקד בגזרת עזה בשלב ראשון. אלא שבינתיים נתקענו שם ואיש אינו יודע אם ומתי נגיע לשלב השני.בינתיים מפוני הצפון חיים מיום ליום, ואין הערכה מתי יוכלו לחזור לביתם.
הנפגעים השקופים – החולים שאין להם מענה
אנשים שזקוקים לטיפול רפואי "רגיל", אך המערכת שגם בשגרה סובלת ממחסור עצום בכוח אדם, לא מסוגלת לתת להם מענה מאז השבעה באוקטובר. בת של חברה שלי נזקקה לטיפול נפשי דחוף, וכשהאם פנתה לגורמים המוסמכים, נאמר לה שכל המשאבים מוקדשים לטיפול בנפגעי השבעה באוקטובר, ולכן לא ניתן לקלוט מטופלים חדשים. בינתיים היא ממשיכה לחכות לטיפול, ומצבה של הבת מחמיר מיום ליום. גם על זה אף אחד לא מדבר. מובן שהמערכת צריכה להתגייס למען משפחות הנפגעים והחטופים ולתת להם מענה הכי טוב שיש, אבל אי אפשר פשוט להפקיר את כל שאר האנשים שזקוקים לסיוע.
הנפגעים השקופים – אנשי כוחות הביטחון
אנשי מערכת הביטחון, אלה שבחרו להקדיש את כל חייהם לביטחון המדינה. בדרך הם פספסו את הצעד הראשון של הבן, את יום ההורים של הבת, ועוד המון רגעים משפחתיים קרו בלעדיהם. אבל הם ובני המשפחה שלהם ידעו שהמחיר כדאי, כי בזכותם ילדים בכל הארץ יכולים ללכת לישון בשקט. מאז השבעה באוקטובר הם מסתובבים בראשים מורכנים, כתפיהם שחו. הם מתאמצים להניח בצד את מה שהיה, ועם הפנים קדימה עושים הכל כדי לגבור על האויב. ניצולים מהדרום ציטטו שיחה עם קצינים שבגילוי לב אמרו שהם מקווים למות במהלך הלחימה בעזה. בינתיים הם מתים מבושה.
אם יש בודדים בין אנשי הביטחון שנהגו ברשלנות, צריך כמובן למצות איתם את הדין. אבל רובם ככולם עשו כמיטב יכולתם והשקיעו את כל חייהם למען בטחון ישראל. כן, הם טעו. הם לא העריכו נכון את כוונות החמאס. הם לא הגיבו בזמן אמת כפי שהיה צריך. הם הראשונים להבין זאת, להודות בטעות ולקחת אחריות. (הלוואי שאפשר היה לומר זאת גם על ראשי המדינה).גם החיים שלהם השתנו בשבעה באוקטובר.לא בטוח שהציבור יצליח לסלוח להם. ספק אם הם יסלחו לעצמם. אבל אפשר וצריך להכיר גם בכאב שלהם.
מדינת ישראל לא תחזור להיות אותה המדינה שהיינו בשישה באוקטובר. הטלטלה שאנו עוברים גדולה מדי. הלוואי שנצליח לצמוח מתהום האובדן.
שנשכיל להיות רגישים לכלל הנפגעים, לטפל בכולם ונוודא שאצלנו גם אם יש חלילה נפגעים, הם לעולם לא יהיו שקופים.
==
פסית שיח היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנה בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
