בני חסון, דובר קיבוץ כיסופים, מתאר לסרוגים מה הוא עבר בשבת של שמחת תורה, על הרימונים שלא התפוצצו, על השהייה בממ"ד 22 שעות, על הניסים שראה, בדמעות הוא מספר על הקוד היהודי שחילץ אותם, על ההתגייסות של עם ישראל ועל הרצון לחזור הביתה לקיבוץ.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

בני חסון, ניצל מהטבח בכיסופים

צילום: אשר רוט| עריכה: ידידיה כהן

"ערב לפני כן, חגגנו את ערב שמחת תורה כמקובל, היה צבע אדום נכנסנו לממ"ד ואני שומע ירי לא סביר לכיוון הבית. הדלתות שלי הם דלתות מתכת ואני שומע שוב ירי, אמרתי לאשתי יש פה בעיה"

בני ראה רימון שנזרק לעברו סגר את עצמו בממ"ד והבחין כי כל עשרים דקות – חצי שעה זורקים על הבית שלו עוד רימון "ככה הם זרקו ארבעה רימונים, בנס גדול, אף אחד מהם לא התפוצץ".

22 שעות בתוך התופת

הניסים ממשיכים לסובב את בני והוא מספר "עם הזמן הבנו שהממ"ד שלנו מותקף, יש לי שני ממ"דים בבית, לא יודע למה החלטתי לבנות עוד אחד, אין לי הסבר לכל דבר. עברנו לממ"ד השני ושמענו על הגג נפילה חזקה של פצצת RPG, היא לא התפוצצה, אנחנו בממ"ד 22 שעות והמחבלים יורים על הממ"ד הראשון איפה שאנחנו לא נמצאים".

זמן מועט אחרי הכניסה לממ"ד נפל החשמל "קיבלתי התראות מהלול שנפל החשמל, הבנתי שמישהו הוריד את השלטר, מיד קיבלתי הודעה שהגנרטור נכנס לעבודה, חמש דקות אחר כך הגנרטור הפסיק את העבודה, גם בו הם פגעו".

"אמרתי להם אני אצעק לכם משהו ואתם תענו"

בני ממשיך לתאר את השהייה בממ"ד והחילוץ בדמעות של התרגשות "22 שעות בתופת, אחרי 22 שעות אני שומע: "צה"ל צה"ל תפתחו", כל ה-22 שעות שאלתי את עצמי איך אבחין בין צה"ל לבין מחבלים אמרתי להם אני אצעק לכם משהו ואתם תשלימו צעקתי "שמע ישראל" והם ענו "ה' אלוקינו ה' אחד".

צה"ל חילץ את בני ואשתו מהבית, בזמן שהתחולל קרב יריות, החיילים הסבירו לו כי אי אפשר לחלץ אותו מחוץ לקיבוץ כרגע, בני הצביע על מכוניתו וביקש רשות לצאת לבד, הוא קיבל את האישור. "נסעתי בדרך צדדית ולא מוכרת , אני שומע בום וממשיך לנסוע כמו מטורף, הם זרקו עלי רימון, ירו באוטו וכלום לא קרה"

"הגדולה של עם ישראל עמדה לפני"

בני מתאר איך החיבוק של עם ישראל החייה אותם "יצאנו כמעט ערומים. בן רגע הגדולה של עם ישראל עמדה לפני, הכל!! פסיכולוגים, עובדים סוציאלים,כל מה שצריך במחינה חומרית. הכל! הרוח הגדולה והאחריות של מנהלת המלון שהבינה שיש פה אירוע. אפילו נולדה לנו ילדה בקיבוץ היא דאגה שיהיה לה זבד הבת ביוזמה ואכפתיות"

כשאני שואלת את בני מה הלאה, בני מציב שלוש אפשרויות : "התכנית היא להיות במלון 6-7 חודשים הקמנו תשתיות חינוך, רפואה, תמיכה עם ראש מועצת אשכול. מכאן, אחת האופציות היא דיור זמני באחד הישובים שקרובים לדרום ולא בטווח הירי ובטווח הקולות בתוך קיבוץ קיים. אופציה שניה לעבור לבניין- מגדל בעיר ולגור בו כקהילה, אופציה שלישית זה לחכות שנוכל לחזור ולבנות את ביתנו מחדש".

בני מדגיש "הדרישה שלנו זה שלא לחזור לעוטף ישראל אם אנחנו לא מרגישים בטוחים במאה אחוז יש יותר מדי חטופים והרוגים"

לשאלתי אם הוא תומך בשליטה ישראלית בעזה בני ענה "לא יודע. יש לנו בקשות אם לא נקבל את זה לא יהיה אף אחד. ביתרו את הגופות זה לא צבא מול צבא, אנשים נשרפו בתוך הבתים שלהם. שרפו אותם חיים. מי שהגיע לכיסופים לפני שבוע, הריח של המוות הסתובב בכל מקום. כל החקלאות ירדה לטמיון".

מנהל הרפת חזר להאכיל את הפרות ונהרג

בקיבוץ כיסופים יש רפת גדולה. שישה ימים אחרי הטבח, רצה מנהל הרפת, ראובן הייניק, ללכת להאכיל את הפרות, הוא קיבל אישור של הצבא והוא נסע עם קבוצת חברים. אחרי שהם סיימו להאכיל את הפרות הם נתקלו בחוליית מחבלים בתוך כיסופים וראובן, מנהל הרפת נהרג".

בני מציין "גם אחרי עשרה ימים היו מחבלים בתוך הבתים. היום אי אפשר להגיע לשם".

בני מגדל את העופות של כיסופים, הם לא אכלו ולא שתו עשרה ימים "עשינו להם המתת חסד והיה צריך לפנות את הכל, הגעתי לשם, אבל לבית שלי לא הגעתי אסור להגיע לשם המקום עדיין מיורט מכל הכיוונים".

"אנחנו רוצים לחזור"

לסיום בני קובע בעוצמה "עם כל מה שראינו וחווינו רובנו רוצים לחזור הביתה לכיסופים, זה המפעל חיים שלנו, זה החיים שלנו"