"ביום הראשון בצבא, גלעד הציב דרישה למ"פ"

סמ"ר גלעד ניצן, לוחם גבעתי תושב שילה, למד בישיבה התיכונית בדימונה ומשם עבר לכפר תפוח, בן 21 בנופלו.

שחר, אחותו הגדולה ממנו בשנתיים מספרת "אחד הדברים ששמענו בשבעה, זה שלא ידענו את כל מה שגילינו עליו. הוא היה אותו גלעד, בין עם גדולים בין עם קטנים, אותו חיוך אותו לב גדול, בחור מיוחד. הוא בחר להיות לוחם, תמיד היה שמח, לא ידע מה זה להיות מתוסכל, מה זה להתבכיין"

"הגיעו אנשים שכף רגלם לא דרכה מעולם ביהודה ושומרון"

"בשבעה, שמענו הרבה סיפורים של אנשים שפגשו את גלעד לכמה שעו,ת ראו את התמונה שלו והרגישו שהם חייבים להגיע, הרגישו צורך להיות איתנו ולחבק"

שחר מוסיפה לתאר את השבעה: "הגיעו המוני בית ישראל, מכל קצוות הקשת, חרדים וחילונים, דתיים ואנשים שכף רגלם מעולם לא דרכה ביהודה ושומרון, זה הפך להיות בית של עם ישראל עם חיבורים מרגשים שמתאימים לגלעד"

"הוא היה איש של אנשים, עובד עבודת כפיים, איש אדמה, מחבק כל הזמן, כולם דיברו על החיבוקים שלו".

גלעד הרגיש בלי מחיצות, גם מול ילד בן שש וגם מול רב גדול

שחר מספרת סיפור קצר על היום הראשון של גלעד בצבא: "ביום הראשון לגיוס, ליווינו אותו כולנו לבקו"ם, זה היה נר שמיני של חנוכה, גלעד ניגש למ"פ ושאל מה עם הדלקת נרות חנוכה. המ"פ היה כל כך בשוק מהחייל הירוק והצעיר שהעיז לפתוח את הפה אמר לו: טוב תדליק נרות חנוכה. אבל גלעד התעקש שצריך להדליק עם כולם בשביל פרסום הנס, "לא רק אני עם עצמי". המ"פ סידר ח' פלוגתי וגלעד הדליק נרות חנוכה. בסרטון רואים את כל החיילים הצעירים עם המדבקות של לשכת גיוס וגלעד מדליק נר של חנוכה".

היום הראשון בצה"ל, אפיין את גלעד "הוא היה בלי מחיצות, הוא היה מרגיש בנוח מול רב גדול ומול ילד בן שש, ראה לכולם את הלב בלי חשיבות עצמית, אוהב ה' ואוהב אדם, פשוט ישר".

שחר מתארת את הרגע לפני הכניסה לעזה: "בימים אחרי שמחת תורה דיברנו איתו, הוא לחם בנחל עוז וסיפר ששבר את האצבע. אמא שלנו שמחה כי היא חשבה שהוא יחזור הביתה, אבל הוא הסביר לה שהשבר ביד שמאל והנשק מימין, והוא נשאר. הוא היה חדור מטרה, שמח להכנס לעזה להשיב את הכבוד של עם ישראל".

שחר מסיימת: "גלעד נלחם בלחימה משמעותית, נפל על קידוש ה' והחזיר את הכבוד לכולנו. לא היו לו מחיצות והוא שבר מחיצות באחדות מדהימה".

"הוא רצה להתחתן, לבנות בית, ללמוד אדריכלות, להיות עם ידיים באדמה"

חברו הטוב מישיבת דימונה, נתנאל שטול מספר על השיחות שלהם: "הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני איזה חודש, הוא הגיע לישיבה וישבנו בנחת, כמובן שהוא הוציא בירה, שתיתי שלוק בשביל ה״ישיבה״ והוא המשיך עם סיגריה. כמובן שזה התחיל בהתעניינות בי, איך בישיבה, הלימוד, ואיך בבית, נראלי הפעם הראשונה שישבנו בנחת מאז החתונה שלי.

בהמשך דיברנו קצת על היום שאחרי הצבא, הוא אמר שהוא ממש רוצה לחזור לישיבה. אבל מתלבט אם זה נכון לו, אם הוא מסוגל. בכל מקרה אמר שאחרי שיתחתן, הוא רוצה לגור ליד הישיבה, זה היה לו ממש חשוב! הלב שלו היה שם!

היו עוד דיבורים על הרצון להתחתן, לבנות בית, להתחיל ללמוד אדריכלות/הנדסאי נוף, להיות עם ידיים באדמה. עם זה הרצון ללכת לטרוף את העולם, לצאת לטיול, לראות עולם, לעשות, להסתובב, לחגוג.אבל הכל אצלו היה מתוך בירור. דיברנו גם על הקשר שלו עם החבר׳ה מהצבא, על המפגשים איתם שיותר מורכבים שהם מחוץ לצבא.

אני דיברתי בתור אברך והוא דיבר על הרצון לחבר את התורה לחיים, גם אם יש מורכבות, היה מאוד חשוב לו החיבור עם האנשים, עם העולם, לא להיות מנותק. ההחלטות שלו לא באו מתוך חולשה ושחיקה, אלא מתוך מחשבה מקדימה והחלטה אמיתית, משאיפה לאמת, לעבוד את ה׳".

המוטו של גלעד: "במקום שאין אנשים תהיה איש, במקום שיש אנשים תהיה ראשון"

גם חברו של גלעד מהישוב שילה, אהבת ה' גורדון, ספורטאי מצטיין בתחום האגרוף התיאלנדי מתאר את הקשר בניהם: "לא היה רגע שלא חשבתי עליו ועל כמה שמחה הוא הביא לחיים שלי שהייתי בסביבתו וכל מי שהיה בסביבה שלו".

בסוף שבוע שעבר אהבת ה' נלחם באחת הליגות היותר בכירות בעולם ולבש חולצה עם התמונה של גלעד שכתוב בה המוטו של גלעד:"במקום שאין אנשים תהיה איש, במקום שיש אנשים תהיה ראשון". הקרב היה קשה ו-2 סיבובים נגמרו בתיקו. בהפסקה לפני הסיבוב השלישי, אחיו של אהבת ה' לחש לו: "סיבוב אחרון מכריע תנצח בשביל גלעד". מתוך הכאב והעייפות, אהבת ה' התמלא בכח בשביל גלעד והוא הביא את הניצחון "הניצחון הזה כולו גלעד" אמר בחיוך.