הניסיון להתיר איסורי נדה במלחמה, הוא נפילה לפוסט מודרניזם - סרוגים

הניסיון להתיר איסורי נדה במלחמה, הוא נפילה לפוסט מודרניזם

הניסיון להתיר קרבה אסורה, הרי היא נפילה למלכודת של השיח הפוסט מודרני שקידש את החוויה הפרטית כערך הגובר על כל מצוה או ערך אלוקי שמצריך מאמץ ואיפוק

author-image
הניסיון להתיר איסורי נדה במלחמה, הוא נפילה לפוסט מודרניזם
  (צילום: הדר בן שעיה)

בזכות נשי ישראל הצדקניות נגאלו ישראל לאורך כל הדורות ממצרים ועד הנה. מסירות נפשן ועוז רוחן בהיותן עוגן קיומו של בית ישראל ובתמיכתן בבני זוגן בעת שאלו הוכרחו להתמודד עם אתגרי החזית של החיים והשאון שבחוץ, הייתה מאז ומעולם מופת לבית ישראל כולו.

כחומה בצורה עמדו הן והפיחו שוב ושוב את הרוח מלאת האמונה, הנוחם והעידוד האין סופי, בזמנים של חוסר ודאות, קושי וכאב. זהו כוחן של נשות ישראל גם כיום במציאות החדשה שנכפתה עלינו במתקפת הטבח הנוראי.

נשים רבות מכל גווני האוכלוסייה, נושאות בעול הבית והילדים מתוך עוצמה נפשית ע"מ שבני זוגן יהיו פנויים ויתמסרו למאמץ המלחמתי. עוצמה פנימית זו אין משמעה הדחקת הקושי המלהגת לעצמה ש"הכל נפלא", אלא הבחירה לגלות אחריות ולהתמודד בעז על אף העול והאינטנסיביות היומיומית.

במידה מסוימת, פעמים שהאתגר מאחרי הקלעים בשגרת עול הבית הריטואלית והאפרורית נטולת התהילה מורכב יותר מאשר מזירת ההתרחשות בה קיימת רוח הלחימה, הרטט והלכידות החברתית שבחזית. חובתנו הבסיסית להכיר טובה עמוקה לנשות חיילנו האהובים ולאימותיהן שמוחות דמעתן בלאט ובשקט ונושאות באצילות נפש ובעוז רוחן את כאבן וחרדותיהן, כדי לאפשר ליקיריהן למלא את תפקידם בפניות נפשית ולעשות כל שביכולתנו לסייע להן במערכה זאת.

התייחד הצבא הישראלי בטהרתו האופיינית המהווה ערובה להצלחתו מול אויביו כציוויה של תורה, "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ", הרש"ר הירש הטיב להגדיר את האופי של הצבא הישראלי, "נצחונך תלוי בהליכת ה' בקרבך, ולפיכך נצחונך הוא נצחון מלכות ה' עלי אדמות. והליכת ה' בקרב מחנך איננה תלויה באומץ לבך כלפי חוץ אלא באומץ הלב שתכוון כלפי עצמך. עליך לפקח על עצמך ולהישמר מכל רע מוסרי".

מימד של זה של קדושה מהווה שלב ראשוני ובסיסי הנדרש מלוחם בשדה הקרב, הרמב"ם לוקח אותנו לעוד קומה מעבר לטהרה הפרטית לקדושה ציבורית כללית שבה ומכוחה שואב הלוחם הישראלי את מסירות הנפש ויכולותיו הצבאיות "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה.. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא..".

בהיות הלוחם במערכה הצבאית עולמו וחייו הפרטיים עוברים טרנספורמציה ואינם עומדים בפני עצמם או עבור עצמם, חייו 'מושאלים' לעם ישראל, נדרשת ממנו התגייסות פנימית עבור מהלך הרבה יותר רחב עמוק ומשמעותי מחייו הפרטיים מתוך מגמה להיות חלק מקידוש ה' בעולם ע"י מיגור הרוע מהעולם, המלחמה אינה שחרור יצרים אפלים כפי שפגשנו זה עתה אצל הפלסטינאצים ימ"ש ואומות אחרות בהיסטוריה העולמית, אלא חתירה לעולם טוב יותר ומתוקן לקראת גאולתו.

כדרכה של תורת חיים דברי הרמב"ם אינם נותרים רק ברוח הגדולה אלא פוגשים אותנו גם בפרטי החיים וכחלק ממגויסות זאת גם המשפחה והזוגיות נדרשות לשלם מחיר לא קל.

אחת השאלות שנשאלה ונשאלנו אף אנו בימים האחרונים מזוגות צעירים ומבוגרים כאחד, האם תותר קרבה שאינה ישירה כגון חיבוק וכיוב' בין בני הזוג טרם יציאתו של בן הזוג למערך הלחימה או בחזרתו משם, כאשר הזוג נמצא במצב של ריחוק הלכתי. ברור שהתחושה הטבעית לקרבה נורמלית וראויה היא בפרט בשעה זאת. אך אנו כאומה שכרתה ברית של נצח עם אלוקי עולם ותורתו נדרשים ואף מסוגלים לחיות מעבר לרצון של הכאן ועכשיו.

עבודת ה' במובנה הפשוט משמעה שאנו נדרשים להכפיף את הרצונות הפרטיים שלנו לערך עליון יותר ולא מכפיפים או מתאימים את דרישותיה של תורה על מנת שלא יתנגשו עם מאוויינו הפרסונאליים.

מלחמות ישראל כידוע לא התחילו בשמחת תורה התשפ"ד. התמודדות התא הזוגי עם סוגיית הטהרה במשעולי החיים נידונו באין ספור תשובות הלכתיות להן נדרשו פוסקי ההלכה לאורך הדורות, לכן הבהלה ויצירת תחושה כאלו שאלה חדשה בפנינו אינה נכונה ואף יכולה להטעות, השינוי המהותי שהתרחש בעשורים האחרונים הוא במיצוב מקומו ורצונו של האדם מול אלוקיו, האדם תפס את מרכז ההוויה, ותבל ומלואה על מכלול הישגיה אמורים לשרת את רצונותיו וצרכיו, הלכי רוח אלו מזנבים גם לתוככי השיח הדתי וההלכתי, ובשתי מילים, לתוככי האדם הפוסט מודרני.

שני סיפורים שמעתי על גדולי ישראל בסיטואציות מעין אלו. הראשון שבהם על הגאון הגדול ר' משה פיינשטיין זצ"ל, בתקופה בה חי הרב ברוסיה בשנת תרצ"ב סגרו השלטונות את מקווה הטהרה מסיבות 'תברואתיות'. הגר"מ הצליח לשחד מאן דהוא ולהכשיר בדיעבד את בית המרחץ בעיר כמקווה טהרה. כשרות המקווה היתה כשל שעת הדחק בלבד בהנחיותיו המדוקדקות של הרב ואף אשת הרב טבלה בו משום מראית העין, אך בפועל החמירו בני הזוג על עצמם ופרשו זה מזו במשך חמש שנים (!!!) עד שעזבו את רוסיה.[הקדמה לאג"מ ח"ח].

סיפור מכונן נוסף שסיפרה הרבנית חנה טאו ע"ה על הוריה, היה זה בימי אימי השואה כאשר הנאצים ימ"ש הפרידו ביניהם והיה ברור שהפרידה בין הוריה סופית, במצב נוראי זה טבעי היה להיפרד בחיבוק אחרון, אך כשניגש אביה לאימה הזכירה לו שהיא אסורה עליו ונפרדו זה מזו באמירת שלום ובמבט עיניים בלבד! ביתם שהיתה ילדה כבת חמש בלבד סיפרה לימים שסיטואציה זאת נצרבה בתוכה ובנתה בה את היחס הפנימי ומסירות הנפש לשמירת הטהרה.

אמנם איננו ר' משה פינשטיין וגם רחוקים כרחוק מזרח ומערב משנות השואה הנוראיות (על אף ולמרות הדמיון המסויים לזוועות הטבח) ויחד עם זאת סיפורים אלו יכולים להוות מקור השראה עבורנו גם בימים אלו.

הניסיון להתיר קרבה אסורה, הרי היא נפילה למלכודת של השיח הפוסט מודרני שקידש את החוויה הפרטית כערך הגובר על כל מצוה או ערך אלוקי שמצריך מאמץ ואיפוק. ההלכה בנידון זה פשוטה, ברורה ומוסכמת על כל הפוסקים ומי שיהין להורות אחרת לציבור טועה ומטעה.

אם בימים כתיקנם הטהרה הינה ליבת החוסן של הבית היהודי ועתידו האצילי, הרי שבשעה זאת בה עם ישראל למרות כל הנוראות שספג הצליח להתרומם הרבה מעבר למבט הצר והכיתתי הסבוך בו היה רגע לפני לכדי חשיבה ואחריות ציבורית; חברה שלמה יצאה מאזור הנוחות שלה וגילתה סולידריות ומסירות בלתי רגילה, וכי בתוך בתינו פנימה ובפרט מי שההלכה נר לרגליו דווקא בנקודת הזמן הזאת ייסוג חלילה להלכי נפש הנכנעים לצורך רגשי ופרטי ומייתרים הלכה פסוקה?!

ליבת הקיום והחוסן של האומה נעוץ במידה רבה בטהרת הבית היהודי ובמסירותו ודווקא בימים אלו בו הבית מהווה את הרוח הגבית לחזית וככל שישמר בטהרתו גם יעצים את חוסנו וטהרתו, מסירות הנפש אינה רק בתוככי המערכה אלא ובעיקר בחיים שבחוץ כדברי רבנו בחיי בחובות הלבבות.

ולכל המקשה על דברי אלה רק אציין ששורות אלו אינן רק הבעת עמדה חינוכית או אמונית, אלא מבוססים על פסיקת ההלכה המקובלת אצל גדולי הפוסקים לאורך הדורות, במאמר שפורסם בכתב העת 'אמונת עתנו' (מס' 139) הרחבתי את הדיון ההלכתי סביב שיקולים רגשיים והתנגשותם עם הלכות טהרה.יה"ר שהקב"ה יערה עלינו רוח טהרה ונראה בנחמת ציון וירושלים במהרה.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו