אין צורך להכביר במילים על מה שקרה ביום כיפור. המחזות המבחילים האלה, בהם יהודים עטופים בצחור מגורשים בבושת פנים לקול צרחות ההמון המוסת מזכיר תקופות אפלות, סרטוני יוטיוב מלפני עשרות שנים ונהמות בגרמנית.
בואו, זה הרי לא המחיצה. וזה גם לא 'החוק'. אפילו לא בית משפט. איך אני יודע? כי החוק מזמן לא מעניין אותם, אלא אם כן זה מתאים להם באותה שנייה (חסימת כבישים, וונדליזם, תקיפת עיתונאים, הסתה לרצח, מישהו?), בית המשפט וכבודו הרם מעניין אותם קדחת (תשאלו את השופט אלרון), והמחיצה, אוי המחיצה. ובכן, זו הייתה שורת דגלים אומללה. כזו שאפילו השוטרים הודו שזה לא נוגד את פסיקת בית המשפט המרומם. אבל מה זה משנה. הם היו יהודים.
צריך להודות על האמת. עצם העובדה שקיימים במדינה הזו אנשים שריח כלשהו של יהדות נודף מהם מוציאה קומץ אנשים קיצוניים מדעתם. כאלו שתמיד צקצקו בלשונם נגד 'לקחת את החוק לידיים' עד שזה מגיע לחלקת האלוהים העלובה שלהם, שלא לומר דמיונית. הרי לא היה מדובר בחרדים 'הפרזיטים', ה'אוכלי חינם', ורוב מי שהגיע להתפלל לא השתייך גם למחוזות הדתי לאומי – שאגב, מובילים בטבלת הגיוסים לצה"ל, עובדים לפרנסתם כאחיהם החילוניים ומשלמים טיבין ותקילין למס הכנסה, אבל הם, ובכן 'משיחיים הזויים', כל אחד וכינוייו הוא.
היו אלה תושבי תל אביב, החילונים לחלוטין, חלקם הגדול צועד שבועות ארוכים במבואות קפלן ואיילון וזועק נגד הרפורמה (זכותם, כמובן, כל עוד זה במסגרת החוק). יהודים חילונים שהגיע יום אחד בשנה בו הלכו בעקבות נפשם שחשקה לטעום מסורת. הגיעו ביום שמאז ומעולם היה יום של קונצזוס. של אחדות. של חיבור. של רחמים. של התקרבות לשכינה. יום בו הפסיפס הופך לשלם. את זה הם לא יכלו לשאת. ויצאו במקלותיהם ובזמבורותיהם.
כששני בחורי ישיבה חרדים חיללו את האנדרטה לזכר הנופלים באסון המסוקים הממוקמת בשאר ישוב, או כשמשפחה חרדית, בצורה מבחילה ומתחת לכל ביקורת, צעקו נאצות על חיילות ברכבת, ועוד כהנה וכהנה, אני ושכמותי רבים מאוד מבני הציבור החרדי חשנו תחושת בושה צורבת. כן הוא הדין כשנערי שוליים מהציבור הדתי לאומי נוקט בוונדליזם, כאשר שעות הראיון למחרת תפוסות על ידי ראשי המגזר שמוקיעים ומגנים.
אבל כאן? גורנישט. לא רק שאין אפילו צדיק אחד בסדום שיצא חוצץ מול הפורעים הפוסט-יהודים, התעמולה נכנסה לכוננות שיא. הינדוס תודעה פר אקסלנס.
"אני יודע שאני מדבר בשם הרוב המוחלט של אזרחי ישראל, כשאני מביע צער וזעזוע עמוק, למראה בני עמנו הנאבקים זה בזה, ביום שהיה מאז ומעולם סמל לאחדות". נאבקים זה בזה מר הרצוג? כלום אינך מתבייש? יהודים עטופים בטלית, מגורשים מן הרחוב, בבושת פנים, לקול צהלות האספסוף. בצרחות, במכות וגידופים. לא אדוני. לא מאבקים היו שם. הייתה שם השפלה פומבית, אוטואנטישמית. מחזות בני 90 שנה שקמו והתהוו. הנאום המביש שלך הוא בושה לאינטליגנציה.
אם ח"ו הצדדים היו הפוכים, ותהם כל הארץ. אבל כשיהודים מותקפים בגין יהדותם במדינת היהודים זה 'מאבקים בין הצדדים'. איזו עליבות. ועוד משהו, לאסופות יפי הנפש, שחרף המראות המזעזעים מוצאים מקום לתגובות רפות עד פרווה, התחנפות, והלקאה עצמית שכה אהובה על מגזרים מסוימים. שיח מכבד, אחדות, כבוד הדדי ושאר ערכים יפים הם בהחלט בסיס קיומי. אך יש מצבים בהם הומניזם יתר רק מעצים את הקולוסאליות.
אינני יודע מהיכן שואבים אותם גורמים את הפיתוי להגיש את הלחי השנייה על מגש של כסף, אך במקרה דנן, התשוקה לצאת יפה ומכבד, היא בעוכרינו. עומדת לכם, וגם לנו, לרועץ. נכון. הכי כיף זה לצאת סימטרי, לקרוא לאחדות, ולנסות לא לחטוף בוץ מאף אחד. לפעמים זו טקטיקה שעובדת. אך נראה שכעת, במו ידינו, ביצירת הוואקום הזה, הזמנו את האנרכיה עד למקודש ביותר.
ובחזרה לנמושות מנהיגי אופוזיציה, שאת חלקם באמת ובתמים באופן אישי הערכתי. את פועלם, ואת כוונתיהם. עד להיום. עד למופע המביש שלכם שמעמידים בצל כל הרבה חדלי אישים. כן. הייתי מצפה מראשי המחנה בשמאל להתנער במהירות. לגנות, להוקיע, ולהוכיח קבל עם ועדה שמדובר בקומץ קיצוני והזוי. לצערי התבדיתי. אם כל השמאל השפוי (וברור לי שרוב מוחלט מחבריי בצד שמאל מוקיעים את החרפה הזו), במקום ליצור סימטריה מדומה, היה זועק כאחד – זו לא דרכנו – זה היה מוריד את גובה הלהבות, ולו רק משום שלקבוצה מזערית ורדיקלית אין צורך להקדיש את השיח.
עם זאת, לצערי, מנהיגי המחנה לא משכילים להתעלות נוכח האירועים. ואל תחפשו אותם כשישרפו כאן בתי כנסת, או כשיבצעו לינץ' בחובשי כיפה. ההודעות הלקוניות על כך שביבי אשם (תתקדם גנץ, יש עוד מילים בלקסיקון), על עימותים בין הצדדים, והתגוששות שהביאה למחזות מצערים, זה המקסימום שתשמעו, לא כולל הסנסציות עם הפארסה הקבועה של לפיד שיספר לכולם עד כמה היום הזה היה שקט, מלבב ונעים, ושהוא יכל לאכול פיצה עם זיתים מול הבית כנסת עד שהגיע הגרעין החרדל"י והקים לו אוהל בשכונה.
אבל משהו בי מקווה שיש סיכוי. שהשפיות עדיין לא נפחה את נשמתה. כי לא משנה מאיזה צד אתם, מה דעתכם על הרפורמה, על הממשלה על מזג האוויר. עם או בלי כיפה, ללא הבדל דת, מין, גזע ומגזר, אני מתחנן בפניכם. הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת. סוּרוּ נָא מֵעַל… הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם. תצאו. תברחו. זה לא נעים, וזה כואב. אבל זה ניתוח קריטי. כורח המציאות. עשו זאת היום, כדי שמחר נוכל לשבת סביב שולחן אחד ולהתווכח ביחד. לבנות ביחד. לחיות ביחד. הלוואי.
=======
שלמה קופרמן עורך תוכן ופובלציסט. כותב תכנים ועורך ב'צוף' הוצאה לאור
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
