לאחרונה פורסמו מכתבי תמיכה של רבנים וחברי קואליציה בעמירם בן אוליאל, מי שהורשע ברצח בני משפחת דוואבשה, ופצע קשה את בנם בן הארבע.

התומכים בבן אוליאל טוענים שכלל לא בטוח שהוא אכן הרוצח, כי לכאורה הרשעתו מבוססת אך ורק על הודאתו ברצח, הודאה שהושגה לאחר שעבר עינויים. הגדיל לעשות שר המורשת עמיחי אליהו שאמר שאינו סומך על בית המשפט שהרשיע את בן אוליאל מכיוון שזהו בית משפט פוליטי שמייצג את "מרצ".

נזכיר לשר אליהו שעשרה מבין חמישה עשר השופטים המכהנים כיום בבית המשפט העליון נבחרו על ידי ממשלות נתניהו. ארבעה שופטים נוספים נבחרו על ידי ממשלת בנט והשופטת הותיקה ביותר, אסתר חיות נבחרה בתקופתו של אריאל שרון. לתאר אותם כמייצגים של מפלגת "מרצ" זה פשוט מגוחך. מכל מקום, אין ספק שזה אכן בעייתי להרשיע אדם על סמך הודאה שנגבתה לאחר שעבר עינויים, גם אם ההודאה ניתנה לאחר שהעינויים כבר הופסקו. מי שעבר עינויים עלול לפחד ולהודות גם בדבר שלא עשה, מפחד שהעינויים יחזרו.

אלא שבן אוליאל הורשע לא רק על סמך הודאתו אלא בעיקר על סמך הפרטים המוכמנים שמסר לחוקרים. פרט מוכמן זהו מידע שרק מבצע הפשע יודע, וכאשר אדם מוסר לחוקרים פרטים מוכמנים, זה מעיד על היותו קשור לפשע באופן ישיר. זו כנראה הסיבה שבית המשפט העליון דחה פה אחד את ערעורו של בן אוליאל.

הציבור מתגייס רק ל"רוצחים משלנו"

בעקבות פרשה זו יש הטוענים שצריך להפסיק לחלוטין שימוש בעינויים משום שממילא אין ערך להודאות שנמסרות לאחר עינויים. אני מזדהה לחלוטין עם טענה זו. עינויים מוצדקים אך ורק אם מטרתם להשיג מידע על מעשי אלימות נוספים ועל ידי כך למנוע את ביצועם. אלא שזה נכון לא רק לגבי רוצחים יהודים, אלא גם לגבי רוצחים ערבים. מחבל הוא מחבל, בין אם זורם בגופו דם יהודי או דם ערבי. גם אם יש לאין שיעור יותר מחבלים מהמגזר הערבי, בעוד מחבלים יהודים הם מתי מעט, היחס אליהם צריך להיות זהה.

מה שהפתיע אותי הוא היחס המיוחד שרבנים וגורמים מהקואליציה בחרו להעניק דווקא לבן אוליאל. הלא יש רוצחים יהודים נוספים שמרצים עונשי מאסר ארוכים, החל מיגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, שגם הוא שוהה בבידוד, וכלה ביוסף חיים בן דוד שרצח את הנער מוחמד אבו ח'דיר, והתלונן על תנאיו בכלא לא פעם. מדוע אינם מתגייסים גם לטובתם.

מסתבר שרק כאשר הרוצחים הם "משלנו", כלומר חלק מהציבור הדתי לאומי, ויותר מכך – אנשי ההתיישבות בעצמם, מתגייסים למענם. יגאל עמיר ויוסף חיים בן דוד, שניהם חובשי כיפות שחורות, אינם נתפסים כחלק מהציבור הדתי לאומי, ולכן לא זכו לתמיכה דומה לזו שזכה לה עמירם בן אוליאל, בנו של הרב ראובן בן אוליאל, שגדל בכרמי צור.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב ראובן בן אוליאל מבקש להוציא את בנו מבידוד

אבל לא רק רוצחים חובשי כיפה סרוגה זוכים ליחס מיוחד. גם לנרצחים יהודים יש יחס שונה ומבדיל. לאחר הרצח הנורא של האחים הלל ויגל יניב, בוצעו מעשי נקמה קשים בחווארה, ואילו הרצח הנורא של שי ואביעד ניגרקר שבוצע באותו המקום, לא גרר אחריו מעשי נקמה דומים.

הפיגוע בתחנת הדלק בעלי בו היו ארבעה נרצחים, כולם מתנחלים בני הציונות הדתית, הוביל למעשי נקמה בכפרים ערביים בסביבה. אם הנרצחים הם "משלנו", יוצאים לנקום את נקמתם, אבל אם מדובר בחילונים שמגיעים לתקן את האוטו בשבת, או בסייר ביטחון שמנע פיגוע בתל אביב, אין צורך לנקום. זוהי עדות עצובה נוספת לכך שחלק מאנשי ההתיישבות רואים עצמם שייכים לקבוצה נבדלת במדינה, והמושג "כלל ישראל" אינו עוד חלק מתפיסת עולמם.

גם הנקמה היא מגזרית

כל מעשה נקמה הוא חמור מאין כמוהו. כוחות הביטחון הם היחידים שרשאים להפעיל כוח, על מנת להגן על כולנו. אבל כאשר הנקמה נעשית מתוך תפיסה מגזרית צרה, הדבר מוסיף חטא על פשע.

אגב, הרצח של בני הזוג דוואבשה בוצע כנקמה על הרצח הנורא של מלאכי רוזנפלד, חובש כיפה סרוגה, מכוכב השחר. לא זכיתי להכיר את מלאכי, אבל מתוך היכרות עם בני משפחתו המקסימים, אין לי ספק שאם היו שואלים אותם, הם היו בוחרים להנציח את זכרו בטורניר כדורסל, במשחקי קופסא שאהב ובהוספת טוב לעולם.

ביום צום גדליה, היום בו אנו מציינים רצח פוליטי שנעשה לפני כמעט אלפיים ושש מאות שנים, נתפלל שחלילה לא יקרה שוב שאיש ישלח יד באחיו, ושרוצחים יקבלו יחס זהה ללא קשר למוצאם.

==

פסית שיח היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנה בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.