כל בעל שכל ישר ולב רגיש יתקומם וירעש בתוכו איך שוב ושוב נעשה ניסיון נואל לרדוף ולהכפיש את נשיא ישיבת הר המור הרב צבי טאו שליט"א, כפי שנעשה במכתבו של הרב יעקב מדן הי"ו, שאין ספק ששגגה יצאה מתחת ידו, וכדרכם של ת"ח אין לי ספק שיקיים בעצמו 'מודה ועוזב' ובפרט בימים אלו שלב מי לא ירעש מאימת הדין.
לדאבון הלב אף הפעם מושמעות תואנות ריקות, מחזור של מלל חסר משמעות ומשעמם, על כך כתבתי בעבר ואין לי עניין לחזור שוב על הראשונות.
בשורות הבאות אבקש לבחון מה עומד בבסיס הסערה, או יותר נכון הניסיון להחיות עלילה מדומיינת ומיותרת אליה נשאבים גם אנשי תורה ראויים, מה הנרטיב הפנימי המניע אותה, כפי שנראה להלן. בעיניי זהו קצה הקרחון של מאבק רחב יותר.
אם לא הבחנו עד עתה, אז עלינו לפקוח את עינינו ולהכיר כי מתרגשת עלינו מלחמת תרבות פנים מגזרית. בצורה כללית ניתן להגדיר בין שני קטבים רוחניים ותרבותיים בקרב הציבור הדתי. מחד, אלו החשים מחויבות ונאמנות לתורה על מכלול חלקיה וכפופים למרותם ההלכתית והרוחנית של רבותיהם שהינם מגדולי תלמידי החכמים, יחסם לתרבות המערב מאוד מסויג ובעיניים פקוחות עומדים בזקיפות מול תנועת הפרוגרס ונזהרים מליפול לרשתה ומגלים חשדנות ביחס למה שהחברה הגדירה כ"קדמה ונאורות".
מאידך, זרמים ליברליים הנעים על ספקטרום מגוון, מרביתם מנהלים את חייהם בנינוחות בתוככי התרבות הרווחת בחברה הישראלית למרות חילוניותה המוצהרת ואף רואים בכך הישג תרבותי לנאורות דתית מתקדמת, מימוש החזון של "המקף" המחבר בין הדתי ללאומי, המשך ישיר של תנועת המזרחי אך עם פחות מחויבת להלכה המסורה, ודעתם של רבניה בגדר המלצה בלבד מעין second opinion.
כבר לפני כמאה שנה הרב קוק ראה את זרעי פשרנותה הדתית של המזרחי וכפיפות קומתה בפני הציונות החילונית. בהתכתבויות של הרב עם ראשי המזרחי רואים אנו כמה חרד הרב מהנחלת דרך המנסה לרצות את הכל ולחיות בדואליות שאינה מוכרעת. האחרונים חשים איום מתמיד מהשפעתו ההולכת וגדלה בשנים האחרונות של עולם התורה המשגשג ובפרט בקרב הרבנים המוגדרים שמרנים, הם רואים בכך איום לנאורות ויתכן אף מראה מלוטשת שמכווצת את סולם הערכים שהם חיים לפיו.
לדידם הרב טאו עומד מאחרי הכור האטומי הרוחני שהולך ומתרחב ומכה שורשים בקרב החברה הדתית, ויוצר איום על חופש התנועה הדתי ומנטרל הטמעת השפעת ערכים ליברליים לכדי פונדמנטליזם דתי. ברור לי שגם בקרב בציבור הליברלי ישנן נקודות אור רבות וכוונות טובות וחרדה לשלומה של מדינת ישראל לשיטתם, אך יחד עם זאת חרדתם לא פחות היא מאחיהם שהולך וגדל יצר בתוכם אנטגוניזם ורדיפה קיומית, שחזורה של שנאת האחים ליוסף 'וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום', ואז 'ויתנכלו אותו להמיתו'.
טרם אנו טורחים ומנסים ליצור מעגלי שיח עם ציבורים שלעת עתה תרבותם רחוקה משלנו, חובתנו לקדם שלום בית בתוכנו ואז נהייה ראויים להרחיבו החוצה.
היתכן שכותב המכתב, הידוע ביחסים קרובים מאוד אף עם גורמים בשמאל הרדיקלי, ובמשך שנים רבות עסק בניסיון לנסח אמנה "במטרה לקדם את הסולידריות היהודית ואת תחושת האחדות ושותפות הגורל בין מרכיביו השונים של העם היהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט ואת הכבוד לכל אחד ממגזריו", כלשון הפתיח שלה, אך ביחס לאחד מחשובי הרבנים תחושת הסולידריות וחזקת החפות שעומדת כל עוד לא נקבע אחרת ע" בית הדין וממלא חובתנו לדון לכף זכות ולא לקבל לשון הרע שהוא איסור דאורייתא המתבקשת שבעת מונים ביחס לת"ח וגדול בתורה? הייתכן שדווקא כלפי הרב טאו נעלמה האחווה?
לפני כעשרים שנה ניטש ויכוח ביחס ללימוד התנ"ך, במוסד בראשו עמד הרב מדן ואף הוא עצמו, קידמו דרך פרשנית המתיימרת לפרש את המקראות כפשוטם ופעמים אף בניגוד לפרשנות חז"ל ושימוש במתודות מדעיות ולא חששו לבקר את אבות האומה כאילו היו אחרוני החוטאים, מה שכונה בזמנו "תנ"ך בגובה העיניים", ומנגד עמד הרב צבי טאו והתריע על ההשפעה ההרסנית שעלולה לצמוח מדרכי לימוד אלו בהקטנת גדולי האומה.
הרב זעק מרה כי בחיטוט במעשיהם והשוואתם אלינו הרינו שומטים את היכולת להציב מודל מוסרי גבוה ובכך נותנים לגיטימציה לחולשותינו האנושיות בהיות ואין באמת יכולת לחיות חיי טוהר צדק ואמת, וממלא אם קעקענו את השראתם וטהרת רוחם של גדולנו, הרי בכך הנמכנו את הציפיה המוסרית מעצמנו בבחינת "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", 'וכל אפין שווין', ובכך סיפקנו לגיטימציה למשנתו של אבי הפסיכואנליזה, ותורת הדחף החליפה את תורת ישראל ואת היכולת והשאיפה לקיים בעצמינו 'קדושים תהיו'.
יצירת גישה מקראית זאת הכשירה את הפסיכוזה שמסוגלת בהינף יד ובחוסר אחריות להשליך בוץ על תלמידי חכמים שאומר חייהם טוהר ואמת, שהרי טינה בליבם ביחס לאפשרות של אנשי קודש שימצאו בתוכנו, מבחינתם זאת לא אפשרות. מגמה זאת בביטול ההיררכיה הרבנית ניתן לראות בקרב בציבור הליברלי ורבניו, המקדם את השיח סביב שולחנות עגולים, בהם יקיימו דיונים בסוגיות ערכיות והלכתיות מגוונות ואף חמורות העומדות ברומו של עולם, בהם כל אחד גדול וקטן יכול להביע את דעתו ולא משנה מה למד וכמה ומהו עומק ידיעותיו.
מחד יש בכך לתת מקום והרגשה חיובית לאדם מן השורה להביע את מחשבותיו, אך מאידך בביטול ההיררכיה הרבנית אינך גדל וצומח באמת, ובעצם זאת תמצית הגישה הפוסט מודרנה; שאין אמת אבסולוטית, ומי שטוען לכך יש לראות בו חשוך ומסוכן לנאורות המבקש להשתלט על ההמון הנבער מדעת.
אגב, אני מאוד בעד שיח כנה מתוך הקשבה הדדית עם כל אדם שבעולם, אך כאשר עומד אני מול רבותיי אני יודע את מקומי, ויחס פנימי זה מאפשר לי לקבל ולהתקדם. הציבור הליברלי יצר בדמיונו יצור מבהיל בו הוא נלחם והכניסו לתוך הגדרה נוחה המכונה 'חרד"לים' שמאפשרת אי התמודדות עניינית, תוך כדי דמוניזציה מכלילה, אך למעשה אם יטיב לפגוש ולהכיר מקרוב ללא תיווך תקשורתי את אחיו שהם בשר מבשרו, הרי שמפגש קרוב ואנושי עם הציבור ורבניו מתוך הכבוד הראוי לגדולי התורה, אין ספק שעשוי הוא לפגוש רגישות צניעות עדינות ואהבה אנושית פשוטה ומסירות אין קץ לערכים ציבוריים ואז יבין שבאמת המרחק הוא לא כפי שחשב ורבות מן המגמות דומות.
ברור לי שחיבור מעין זה בין חלקי החברה יטיב עם כולנו, ויכשיר אותנו להרחיב את המעגלים עם שאר חלקי החברה הישראלית שעדיין רחוקים מאורחא דמהימנותא. לעת העת הזאת כולנו קרואים לקיים בעצמינו "וְסָ֙רָה֙ קִנְאַ֣ת אֶפְרַ֔יִם .. אֶפְרַ֙יִם֙ לֹֽא־יְקַנֵּ֣א אֶת־יְהוּדָ֔ה וִֽיהוּדָ֖ה לֹֽא־יָצֹ֥ר אֶת־אֶפְרָֽיִם".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
