בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה מדאיגה מאוד בקרב בני בנוער בישראל בתופעות של דיכאונות, חרדה, הפרעות אכילה וניסיונות התאבדות. הנתון המדאיג  הוא שאובדנות היא סיבת המוות השנייה השכיחה ביותר אצל בני הנוער.

בנוסף, שורה של מחקרים מראים כי הגיל גם במקרי אובדנות וגם ספציפית במחשבות וגם בניסיונות להתאבד, ירד בצורה משמעותית. אם זה היה בעבר התחיל בגיל 15, היום אנחנו רואים מחשבות וניסיונות גם בקרב הגילאים 10- 14.

הסיבות לכך הן לצערנו רבות ומגוונות. קודם כל משבר הקורונה שבמהלכו רבים מהילדים ללא מסגרות וחברים שהיו להם בגני הילדים ובבתי הספר. זיהינו וידענו, כבר במהלך מגפת הקורונה, שלאחריה יהיו מצוקות קשות. גם ללא המשבר הזה, היום בני הנוער והילדים, חווים הרבה יותר בדידות.

סיבה נוספת כמובן היא המהפכה הדיגיטלית. בני הנוער "מבלים" שעות רבות באמצעים הדיגיטליים, מול המסך באינסטגרם, בטיק טוק וברשתות החברתיות. ולכך יש שלוש משמעויות שליליות בולטות. הראשונה היא דימוי גוף שנפגע. אנחנו יודעים שיש קשר ישיר בין צפייה במודלים של היופי לבין פגיעה בדימוי הגוף. כוכבי הרשת מעלים תמונות יפות ומחמיאות שלהם ולבני נוער, במיוחד בגיל ההתבגרות, יותר קשה לסנן מה אמיתיומה לא, ולוקחים זאת כמודל.

התרומה השלילית הנוספת של הרשתות היא התופעה שכבר הזכרה קודם, תופעת הבדידות. ישנו קו ישיר שעובר בין השימוש ברשתות החברתיות לבין העלייה בבדידות אצל בני נוער. בכלל, בשנים האחרונות הבדידות הופכת למגיפה חברתית עם אחוזים מאוד גבוהים בקרב בני נוער ובקרה בגיל השלישי.  הסיבה השלילית השלישית היא הפגיעה ביכולת החברתית. בני הנוער שנמצאים שעות מול המסך, לא נמצאים במפגשים חברתיים כמו שהיה נהוג בעבר, וזה כמובן מחזק את הבדידות.

היום אנחנו יודעים שהיכולת לקבל טיפול היא בעייתית כי יש מחסור באנשי מקצוע וזמני ההמתנה ארוכים מאוד. זו תופעה שאינה ייחודית לארצנו.  גם בארצות הברית, לדוגמא, מדברים על זה שיש חוסר ב- 300,000 מטפלים לילדים ובני נוער.

לפני שנדון בסימני האזהרה לאובדנות ונמליץ על דרכי פעולה, יש כמה מיתוסים מרכזיים בנושא אובדנות שחייבים להפריך:

  1. לא לדבר ולשאול ישירות על נושא האובדנות. להפך! חשוב מאוד לדבר על הנושא. אנשים חושבים שאם ידברו על זה יכניסו לילדים רעיונות לראש, אבל אנחנו יודעים ששאלות יכולות לאפשר לנער/ה לשתף והרבה פעמים ממש להציל חיים.
  2. אנשים אומרים שאי אפשר למנוע אובדנות. זה לא נכון. אפשר לתת טיפול מתאים. פעמים רבות טיפול נכון ומסור על ידי הורים מונע אובדנות
  3. מי שמדבר לא באמת מתכוון. גם מיתוס זה אינו נכון. מי שרוצה לפגוע בעצמו ומדבר על כך, הוא גם בעל סיכון מאוד גבוה לאובדנות.
  4. מי שמתאבד מגיע מבתים הרוסים. היום יודעים שזה לא נכון. יש קבוצה של תלמידים מצטיינים, לדוגמה, שלא ממש מצליחים להתמודד עם כישלונות ויכולים לפגוע בעצמם. גם ממעמד סוציואקונומי גבוה לא מונע אובדנות.

מכיוון שגיל ההתבגרות זה גיל מאתגר מאוד, בני הנוער מתמודדים עם המון משברים. ואז עולה השאלה מתי יודעים שהמצוקה הופכת להיות מסוכנת? מה הם סימני האזהרה לאובדנות:

  1. המצוקה של הנער/ה היא מצוקה חריפה שמתרחשת יותר משבועיים- שלושה. זה אמור להדליק נורת אזהרה, לא מדובר במשבר זמני, אלא יש מאחורי זה משהו יותר משמעותי.
  2. יש דיכאון ברקע-כשמדברים על דיכאון מדברים על דיכאון קליני, כלומר ירידה בתפקוד משמעותי של הנער והנערה, מצב רוח ירוד, חוסר הנאה מדברים, קשיי שינה (מוגברת או התעוררויות רבות במהלך הלילה) שינויים בהרגלי באכילה (אכילת מופרזת או חוסר תיאבון), תחושה פסימית של חוסר תקווה, שבעתיד לא יהיה טוב. הרבה פעמים זה מתבטא גם בהפרעות התנהגות כמו אלימות, הסתגרות, נתקים חברתיים קשים או נתק עם ההורים.
  3. היעדרויות מבית הספר– מחקירם בשנים האחרונות הראו כי היעדרויות מהווה את אחד הסימנים המרכזים היכולים להעיד על סיכון אובדני.

לצד אלה הרבה פעמים יש איזשהו טריגר שיכול לזרז את האובדנות: אירוע כמו פרידה מחבר/ה, גירושים של ההוריים, אירוע של חרם, בריונות ברשתות או איומים ברשתות (כאמור, הזירה המרכזית של בני נוער).

אירוע כזה שגורם לטריגר, ביחד עם גורמי הסיכון יכולים להוביל למעשה אובדני. אז מה עושים כדי למנוע זאת?

  1. אם יש לנו חשש, לא להסס לשאול אותו בצורה ישירה "אם חשבת לפגוע בעצמך"?, "האם חשבת למות"?. זה יכול לפתח שיחה וממש להציל חיים.
  2. חשוב מאוד לדבר עם הנער והנערה, לא לפחד להקשיב להם. הרבה פעמים הם רוצים שמישהו ישאל אותם. אם ההורה לא מרגיש בנוח אפשר לבקש ממורה, יועצת, ממדריך, מקרוב משפחה אחר. לא לפחד לדבר איתם אפילו אם הם מסוגרים.
  3. כשאנחנו מדברים עם הנער/ה לתת לו דרכים להתמודדות עם המצוקה שלו, לתת דוגמאות אישיות. כאלו שעזרו גם לנו להתמודדות עם מצוקה בעבר כמו: לדבר, לעשות ספורט, להיפגש עם חברים וכו'.לכל אחד יש דרך התמודדות משלו. זה יכול לעודד את הנער והנערה ולתת להם תמונת מראה שהם לא לבד ושעוד מישהו עבר את זה. זה פותח עוד דרכי התמודדות.

אם באמת יש מצוקה אובדנית חשוב לשמור על  שלושה דברים:

  1. להשגיח- לא להשאיר את הנער הרבה זמן לבד, להיות איתו בקשר רציף.
  2. להרחיק אמצעים שהילד יכול לפגוע באמצעותם בעצמו (נשק, כדורים)
  3. להתייעץ עם קווי הסיוע (,ערן, סהר, בשביל החיים, קופות חולים) ולא לחשוש לבקש עזרה.

חשוב לזכור שאפשר וניתן למנוע אובדנות ולהציל חיים.

==

ד"ר שי חן גל הוא הפסיכולוג הראשי של קבוצת "עמל ומעבר"