התגובה של שמואל שניידר, יועץ שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות ח"כ אורית סטרוק, לטור הדעה שפרסמתי בערוץ זה בו ביקר את הצעת החוק להרחבת פעילות ועדות הקבלה, היא הזדמנות נהדרת לחשוף את מה שמסתמן כמדיניות ממשלתית שמצלקת את החברה בישראל. מדיניות זו נעשית בשם מה שנראה בעיני חלק משריה כציונות, ובעיני מצדדים אחרים כהזדמנות לשמר את מעמדם המיוחס וההון הנדל"ני שברשותם.

בטור שפרסמתי טענתי שהרחבת פעילות ועדות הקבלה ביישובים כפריים וקהילתיים מתגזענת לא רק כלפי ערבים, אלא גם כלפי רוב הציבור היהודי. להדגמה השתמשתי בהיסטוריה המתמשכת של הדרת מזרחים בידי ועדות קבלה. אבל אפשר באותה נשימה להצביע על אוכלוסיות מודרות אחרות – להטב"ים, חד-הוריות, בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים, משפחות מסורתיות (מיישובים חילוניים), משפחות חילוניות (מישובים אמוניים), אתיופים, וכל מי שלא בא בטוב בעין הסלקטיבית של ועדות הקבלה.

עוד טענתי, שהרחבת פעילות זו מושגת הודות לחבירה בין תנועות ההתיישבות והמועצות האזוריות בישראל ובין תנועות התיישבות ופוליטיקאים מההתנחלויות. אלה גם אלה מבצרים את עצמם ביישובים שתושביהם נבררו בקפידה, ומנהלים אורח חיים יוקרתי בקרקעות המדינה ובמימון הקופה הציבורית. ועוד מעמידים פנים שהם-הם מממשים בגופם את החזון הציוני או הציווי האלוקי – תלוי מי מדבר.

יועץ השרה הגיב וטען שוועדות הקבלה נחוצות כדי לשמור על "הלכידות הקהילתית" וכדי להבטיח בהם "חיים מלאים גם למי שלא גרים במרכז הארץ"; שיישובים שהגיעו למכסת פעילות ועדות הקבלה הקיימות כיום – עד 400 משפחות, בחרו להפסיק לגדול כדי למנוע מצב שתושבים שאינם מתאימים לקהילה יבואו לגור עמם; העובדה שיישובים אלה לא גדלים פוגעת בהתמודדות עם משבר הדיור. בין אלה טען יועץ השרה שהתיישבות אינה מדירה מזרחים, ועולה בקנה אחד עם הרעיון הציוני.

למה בערים לא דואגים ללכידות הקהילתית?

יועץ השרה למעשה מכיר בזכות הבלעדית של יישובים במועצות האזוריות לבחור האם להגדיל את מספר הבתים בהם ובאיזה תנאים. שמא זכות שכזו נתונה לכל יישוב בישראל? או לכל יישוב בפריפריה? האם תושביי אופקים הביעו הסכמה להקמת שכונת אפיקי נחל? שכונת ותמ"ל חדשה עם כ -7,400 דירות, שתוכננה בידי רשות מקרקעי ישראל בהליך מהיר, עם מינימום שירותים ציבוריים. האם ניתנה לתושביי אופקים אפשרות לבחור מי יגור בשכונה החדשה? איכלוס מלא של השכונה משמעו הכפלת אוכלוסיית העיר, אחרי מספר הכפלות שעברה העיר בשלושת העשורים האחרונים הודות לכניסת חרדים ויוצאי ברה"מ לשעבר אל העיר. האם אין בכך כדי לעורר חשש ללכידות הקהילתית בעיר?

אף אחד בממשלה, גם לא השרה לענייני התיישבות, לא דאג ל"חוסן הקהילתי" או ל"לכידות הקהילתית" של אופקים, קרית גת, דימונה, שדרות, עפולה, שלומי או מעלות-תרשיחא – ערים שגדלות באופן לא מבוקר בגלל תוכניות של אלפי יחידות דיור שנבנות בהן. שם, ככל הנראה, האמירה לפיה "הלכידות החברתית חשובה בייחוד לישובים המצויים בפריפריה" אינה בתוקף. שם לא ניתנה האפשרות לבחור האם לגדול אם לאו, מבלי שהמקל (משבר תקציבי מתמשך) והגזר (כספי הסכמי גג) מרחפים ברקע.

את משבר הדיור לא פותרים באמצעות בניית בתים צמודי קרקע. במגדל מגורים עירוני גרים פחות או יותר אותו מספר של דיירים בהרחבה קהילתית. זה יעיל ונכון לסביבה, לכלכלה ולחברה. בנייה ביישובים שאינם עירוניים, כך לטענת משרד האוצר ובנק ישראל, היא בזבנית ואינה יעילה כלכלית. ארגוני סביבה יציינו בצדק שהתיישבות זו היא אסון סביבתי. אני ביקשתי להאיר את המחיר החברתי.

אז אולי הסטטיסטיקה של קבלת מזרחים ליישובי המועצות האזוריות אינה זהה לזו של שנים עברו. אבל אין מענה לתופעה המקוממת ובה יישוביי המועצות האזוריות – בעיקר קיבוצים ויישובים קהילתיים, ביחד עם תושביי התנחלויות היוקרה, מתנהלים כאילו להם ורק להם ניתנה האדמה, ואנחנו, כמעט כל הציבור, צריך לתמוך באורח החיים האליטיסטי והקהילתי-מדיר שלהם, שממומן בידי הציבור כולו – כן, גם בידי אלה שאין להם סיכוי לעבור ועדות קבלה – חלקם מזרחים, אחרים בעלי צרכים מיוחדים, או חיים במבנה משפחתי שאינו תואם את הדגם הסטרייטי-מסורתי, ואחרים סתם לא מתאימים לפרופיל שרירותי כזה או אחר.

לא תתכן מדיניות מפלה ומדירה, בתחום ההתיישבות או בכל תחום אחר, כלפי האזרחים הערבים מבלי שתהיה לזה השפעה על האופי שלנו כמדינה מפלה, שיוצרת היררכיה של זכויות בין אזרחיה השונים. ובאותה נשימה, יש צדק בטענת חלק מחבריי הממשלה שבחירת אנשים למעגלים סגורים אליטיסטיים מייצרת חד-גוניות לא בריאה ומקוממת. זה נכון לבתי המשפט. זה נכון לכל דבר אחר – גם ליישובים.

==

פרופ' ארז צפדיה הוא חבר קולקטיב מזרחי-אזרחי.