לשרוף את החברים: הקמפיין הגאוני שנתן שיעור לחיים

לפני כעשר שנים באחד מביקורי בפסטיבל קאן, אחד הקמפיינים הזוכים בקטגוריית המזון, היה מהלך מדיה מבריק של מותג ברגר קינג. הם הציעו לאנשים דיל: ״וופר״ חינם תמורת עשרה חברים שהם ימחקו מהפייסבוק שלהם. הרעיון שברגר קינג רצו להוכיח היה: ״אנשים אוהבים את הוופר שלנו יותר מאשר את החברים שלהם״.

כיוון שמותג ההמבורגרים הבינלאומי הנ״ל כבר שנים חורט על דגלו את חוזקתו ״הטיגון על האש״, הוא בעצם הציע לאנשים ״לשרוף״ וירטואלית את החברים תמורת וופר חינם.

וההיענות? לטענתם הייתה מטורפת. אנשים בלי חשבון מחקו חברים מהפייסבוק כדי לזכות בהמבורגר חינם.

אז אולי ברגר קינג הצליחו להוכיח את הנקודה שלהם, שה-וופר שלהם שווה יותר מחברים, אבל בעומק של הקמפיין הזה בעיני הסתתרה אמירה חזקה יותר על הערך של חברים בפייסבוק, ומהם בעצם ״החברים החדשים״ או החברות החדשה.

להבדיל אלף אלפי קילומטר מקאן, פה בתחנת רדיו מקומית, אשה חביבה ואסרטיבית בשם ורדה רזיאל ז׳קונט, העונה לתואר שדרנית ופסיכולוגית ניהלה שיחות עם מאזינים, ובעיקר מאזינות ונודעה בצמד המילים שלה: ״תזרקי אותו״. זו התשובה שורדה ענתה למאזינות שהתלוננו יותר מדי על הבעל.

לאחרונה שמעתי הרצאה שמשאילה ביטוי מעולם התעסוקה ומשליכה אותו לעולם החברות,  וקוראת ״לפטר״ חברים שהם בעצם כבר לא חברים.

למלא את היומן ב"ריאות ירוקות"

אין ספק ש-3 הדוגמאות שהבאתי כאן למעלה מאתגרות מאד את עולם החברות המסורתי. גם השפה שלהם לעיתים בוטה ולא נעימה, אבל אני ברשותכם רוצה להתבונן על העיקרון, ומה אנחנו יכולים לקחת ממנו.

לעיתים הקונספציות שאנו חיים בהם מנהלות אותנו יותר מהתחושות והרגשות שלנו. מתוך הרגל או מוסכמות אנחנו ממלאים את החיים שלנו בפגישות/ אנשים/ מרחבים שלא בהכרח עושים לנו טוב. אחת ההצעות היפות שראיתי באיזשהו כנס מציעה למלא את היומן ב-״ריאות ירוקות״. אני אסביר.

יודעים מה? בואו נעשה תרגיל קטן: תפתחו את האאוטלוק שלכם/ן ותסמנו בירוק את הפגישות שיהיו בעינכם נעימות/טובות/משמעותיות השבוע.

עכשיו אנא סמנו באדום את הפגישות שרק מלראות אותן מופיעות ביומן משהו מרגיש לכם פחות נעים. סימנתם? יופי.

אם אתם מגלים שיש לכם יום שיש בו יותר מדי פגישות ״אדומות״ תדאגו להכניס בהן ״ריאות ירוקות״. או פגישה עם מישהו שעושה לכם טוב, או קפה, או יוגה או צפיה באליפות העולם בבדמינטון. עד כאן זה קל יחסית. עכשיו בואו ננסה לקחת את המודל הזה לחברים.

שאלו את עצמיכם: ״מי חבר שלי היסטורית, בגלל אנרציה, בגלל ש-״ככה זה״, בגלל שבאחד התאים בראש זה הטייטל״ הקיים. ומי חבר שלי, כי מתקיימת מערכת יחסית הדדית בינינו. של שיתוף, של צחוק/בכי, של אמון, של כתף דו צדדית.

יש הרבה מאד סוגים של חברות, ואני בטח לא הולך להגדיר לאף אחד מה נכון ומה לא, רק מזמין אתכם לבדוק בדומה לתרגיל האווטלוק, אילו מהחברים/רות עושה לכם אדום ואילו מהם באים לכם בירוק.

יש גיל מסוים (תגדירו אותו אתם, כי אני עוד סטודנט צעיר ברימון) שבו מותר לכם שהיום יום שלכם יהיה ירוק יותר (גם מהדשא של השכן).

כשיהיה על מסך ״בורסת״ החברים שלכם יותר ירוק וחצים כלפי מעלה, ממילא התגובות הרגשיות שלכם ויום יום שלכם יהיה שמח יותר.

יש לכולנו מספיק ״משאבות אנרגיה״ במהלך היום יום שמתוקף ״החיים עצמם״ (ב. נתניהו), אנחנו נאלצים להתמודד איתן, שאם גם בגזרת ה-״חברים״ נשאיר את אלה הצובעים את הפנאי שלנו באדום, אנחנו עלולים בלי לשים לב להפוך אט אט אדומים, וגרוע מכך – אוהדי הפועל…

לסדר מחדש את ארון החברים

הקמפיין של ברגר קינג איתו פתחתי את הטור נקרא: whopper sacrifice. הוא היה כמובן הומוריסטי, ציני וכאמור עם ביקורת נוקבת על המהות של ״חברות״ בפייסבוק ואולי במאה הזאת בכלל. גם בחיים האמיתיים ברור שכש״מסדרים מחדש את ארון החברים״, מדובר פה בקרבן כלשהו. של נוסטלגיה, של היסטוריה, של דפוס, של קונספציות של לא נעים…

אבל אני חושב ששווה לשאול את עצמינו מדי פעם כמה אנחנו מוכנים להקריב בשביל כותרות, וכמה בשביל לחיות יותר מדויק ובאנרגיות שעושות לנו טוב בלב ובפנים.

(רמז, ״חבר טוב״ שלי עשה את הניסוי עם כמה אנשים ומדווח על עליה במדד הירוק והשמחה).

אין לראות בתוכן הנ״ל חלילה הצעה קונקרטית לפעולה מעשית כלשהי על אדם כלשהו. אבל איך סיפרה לי מישהי השבוע, כשכלתה תופסת את הבן שלה לשיחה, הם אומרים ביניהם: ״היא קראה לו לשימוע…

==

יורם לוי הוא פרסומאי, מוסיקאי ומרצה בתחום הפרסום והתמכרויות.