אסון ורסאי: ה-24 במאי 2001 היה עוד ערב שגרתי בתקופה לא פשוטה ביטחונית, בארץ בכלל ובירושלים בפרט. אלי פולק, חובש ונהג אמבולנס באותה תקופה והיום מנכ"ל איחוד הצלה, נקרא להגיע לזירה מהקשות שידעה מדינת ישראל. הוא חשב בהתחלה שאולי מדובר בפיגוע, כאוס מוחלט. אף אחד לא דמיין שתקרה באולם אירועים תיפול, הוא היה חייב להתעשת ולפעול. באסון נהרגו 23 בני אדם ונפצעו כ-380 אנשים.

"התקופה תקופה של פיגועים וכל אירוע שהיה זה היה סוג של פיגוע לא ברור מה קורה" מסביר פולק, "הגענו למקום מהראשונים, כאוס מטורף. אנחנו מגיעים לקומה התחתונה כי אין אולם, אני מסתכל למעלה אין תקרה. מתברר שהתקרה נפלה עם רוב האנשים."

(צילום: חן שימל, סרוגים)

"אנשים שהיו קבורים זעקו לעזרה ואין לך מה לעשות"

הסיטואציה קשה מאוד, הוא משחזר את רגעי הדרמה "אתה רואה שאתה דורך על אנשים כי הם קבורים מתחת וחלקם מעל. המצב הוא בלתי נתפס. אני זוכרת שאנשים שהיו קבורים זעקו לעזרה ואין לך מה לעשות בלי צוות חילוץ."

"לוקח זמן להבין שזה אולם שנפל למטה, הכל היה עשן ואבק אתה לא יודע איפה אתה. זה כאוס מטורף. כשהיינו בזירות של פיגוע אתה יודע שיש אוטובוס וזהו אבל פה מדובר על 400 איש שנפצעו זה משהו שהוא בלתי נתפס."

(צילום: חן שימל, סרוגים)

"בשלב הראשון יש דממה"

פולק מסביר שהקושי היה לתפעל זירה עם כל כך הרבה פצועים, "מאיפה אתה מתחיל, מה אני מתחיל לעשות וכולם צועקים 'תעזור לי'. השלב הראשון יש שלב של דממה ואז יש שלב שכל אחד זועק לעזרה וגם אלה שנשארו למעלה זועקים או לעזרה או מפחד או שזועקים ליקיריהם שיענו להם."

בתוך הקושי והכאוס של הטיפול בפצועים היו גם את האנשים שחיפשו את יקיריהם "היה שם כאלה שנכנסו לחפש, בדרך כלל יש צוותים שדואגים למסביב אבל פה לא היה. חלק מהאזרחים שלא נפגעו ניסו לעזור. אני זוכר שהיה לידי מישהו מדמם שעוזר לחלץ אנשים. זה היה בהחלט משהו שהוא בלתי נתפס."

(צילום: חן שימל, סרוגים)

בזירה כזאת היו אנשים שלא רצו להתפנות בלי הקרובים להם?

"אני זוכר את הדממה בהתחלה ואז זעקות. כל השעות האלה. גם אנשים שהיו מדממים לא רצו ללכת בלי המשפחה, בלי לדעת. אף אחד לא רצה ללכת. היו אנשים שהיינו צריכים לשכנע אותם ללכת לבית חולים כי הם לא רצו לעזוב את המקום."

ישנם אנשים שהצליחו לחלץ אותם רק שעות רבות אחר כך. פולק מסביר על הקושי הנוסף שנוצר, "אני זוכר שהיו אנשים שהיו לכודים והם לא היו בני החיים וזאת סיטואציה מאוד קשה, כי גם אנשים רואים וגם המשפחה. זה לא היה קל לראות דבר כזה. אני זוכר שהיה אחד שצעקו לו 'תצא', לא היה אפשר לעזור לו. היה צריך את פיקוד העורף."

"כמובן ככל שהזמן נמשך ויש לכודים, גם פיקוד העורף הגיעו. האירוע התפרס על פני שעות רבות ונמשך עד למחרת, גם בטיפול, גם בפינוי לבתי חולים. זה אחד האירועים הקשים."

פתאום ראיתי שמלת כלה

"תוך כדי שהם לכודים ניסינו להנשים אותם. לתת עירויי דם תוך כדי שאדם לכוד. לא ידעתי את מהות האירוע, פתאום ראיתי שמלת כלה. מיד ניגשתי אליה, חילצנו אותה והוצאתי אותה החוצה והובהר שזה חתונה. הכלה הייתה בהכרה אבל מאוד מבולבלת, הלם מוחלט, אי אפשר להבין, זה קרה באמצע החתונה שלה עצמה."

המפגש המפתיע עם הכלה קרן, קרה במקרה, "כמה ימים אחרי קראו לו להעברת פצועה מבית חולים אחד לשני: "לא ניסיתי ליצור קשר אחרי מה שקרה. אני מגיע לאסוף את הפצועה ולתדהמתי אני פוגש את קרן, זה היה סוג של סגירת מעגל" משתף פולק "בסוף אתה מפנה ואתה לא הולך לברר מה קורה עם כל פצוע ופצוע".

אלי פולק בזירה (צילום: פלאש 90)

"הלב היה איתה, כלה ביום חתונתה. ראיתי שהיא נושמת וחיה וזה כבר היה מעודד לראות שהיא בסדר. מצד שני היא מאוד סבלה, ממש כאב לה, השתדלתי לעשות נסיעה רגועה שלא יכאב לה. אחרי כמה שנים אני זוכר שהיה ניסיון ליצור קשר אבל לא משהו שיצא לפועל."

לעבור אירוע בסדר גודל כזה זה משהו שנשאר אתך?

"זה דבר שלא יוצאים ממנו כל כך מהר. זו סיטואציה לא פשוטה בכלל, זה משהו שהוא באמצע שמחה, זה לא סתם אירוע, זה היה הכי קשה שזה תופס אותך, כל האירועים קשים אבל פה זו חתונה זה לא משהו שצריך לקרות."

(צילום: חן שימל, סרוגים)

"זה חזר גם אליי, כמו מירון וכמו בקרלין הדברים האלו החזירו בעצם את ורסאי." הניגודיות של שמחה ואבל "מתוך מוזיקה וריקודים קורה דבר כזה. זה מסתובב וממשיך אתך, תקופה שאתה חושב על אותם אלה שהיו שם, אתה חושב כל הזמן, אתה חושב אולי יכולת להציל עוד מישו, אולי הייתי יכול להציל עוד אחד. זה משהו שהולך אתך כל הזמן."

איך היה לך לחזור למקום האסון?

"קודם כל איך שאני מגיע זה ישר מעלה בי זיכרונות מאותו לילה איום ונורא, ככה באופן אוטומטי אני מגיע לאולם, למרות שאין שם כלום. להיכנס למקום שבו מתו כל כך הרבה אנשים ונפצעו. זה החזיר אותי ללילה ההוא. למרות שעברו 22 שנה זה משהו שהוא חרוט. עברתי למקום ההנצחה, זה משהו שהוא מאוד קשה, זה החזיר אותי לאנשים בתוך ההריסות, חלקם אפילו היו חיים ואף אחד לא יכול לעזור להם. השמות והמקום החזירו אותי לאחור. לחזור בדיוק היום זה קשה ומכניס את החיים שלנו לפרופורציות."