ירושלים, עיר הנצח, העיר המאוחדת, היעד לכיסופי הדורות, הנשמה של עם ישראל, חלק מתמונה גדולה של שיבת עם ישראל לארצו, בדרכו לגאולה שלמה. תארים אלה ואחרים הושמעו במוסדות חינוך רבים של הציונות הדתית בשבוע שעבר, כחלק מההכנה ליום ירושלים ולריקוד הדגלים.
אפשר להזדהות עם הניסוחים ואף להתפעם מהם ואפשר שלא, אך חשוב לשים לב לפעולה שהם פועלים על התלמידים ביחס לירושלים. אבקש לשתף מעט מחוויותי ביום ירושלים בשבוע שעבר ומתוך כך לצאת בקריאה למחנכות ולמחנכים בחינוך הדתי לשקול מחדש את המסרים החינוכיים שלהם ביחס לעיר.
ביום חמישי השתתפתי במצעד הפרחים של ארגון "תג מאיר", שהתקיים לקראת צהרים, לפני ריקוד הדגלים. זה אינו מצעד במובן המקובל, שבו הצועדים הם העניין ואילו האחרים משמשים כקהל או כתפאורה. במצעד זה הולכים בנחת, בתחילה ביחד ולאחר מכן בקבוצות קטנות, מחלקים פרחים לעוברים ושבים, בני כל העמים והדתות ומברכים אותם לשלום. המשתתפים עוברים במקומות שונים בשוק בעיר העתיקה, באותן סמטאות שכעבור שעות יפזזו בהם רוקדי הדגלים, משוחחים עם סוחרים ועם עוברים ושבים, מחלקים פרחים, קונים בחנויות ומברכים לשלום.
כבר בכיכר צה"ל בואכה השער החדש זכינו לקריאות גנאי מבני נוער דתיים. כשהגענו לרחבת שער שכם יצאה מולנו מהשער קבוצה הטרוגנית למדי של ישראלים יהודים בוגרים עם דגלים, תוך שירה קולנית, "יאללה, הביתה; יאללה, לעזה" (שכוונה כנראה אל התושבים במקום, לא אלינו, שכן השירה בקעה מתוך השער לפני שראו אותנו).
במקביל, קבוצה של נערים עם פיאות וכיפות סרוגות גדולות התגודדו סביבנו והמטירו עלינו את הרפרטואר המקובל: "בוגדים", "אתם צבא פלסטין", "תוריד ת'כיפה", "מגיע לכם למות" ומרגליות נוספות. אדם כבן ארבעים עם כיפה ניגש אלי והתחיל לדחוף אותי ולצעוק עלי שאנחנו עושים פרובוקציות. שוטרת מג"ב משכה אותו ממני. בין לבין פסעה אישה מוסלמיה צעירה בראש מורכן.
עימותים בצעדת הדגלים, בשבוע שעבר (צילום: ג'מאל עוואד, פלאש 90)
במהלך ההליכה בסמטאות השוק, רוב התושבים שפגשתי שמחו מאד לקבל את הפרחים והשיבו בחיוך ובברכת שלום. בחלק מהמקרים נוצרו שיחות, שבהן בני שיחי שיתפו בתחושות ובחוויות: מעורבות בחברה הכלל-ירושלמית, רצון בדו-קיום, קשריהם הענפים עם יהודים; תחושת העלבון מההודעה שקבלו מהמשטרה שממליצה להם לסגור את החנויות ב-13:00, לפני המצעד ומההסתגרות הכפויה בבתים בזמן המצעד; סיפור מפי סוחר שבשנה קודמת השאיר את חנותו פתוחה בזמן המצעד והצועדים נכנסו לחנות, שברו כלים וגנבו דברים; פחד וחשש מהמצעד ומהאלימות כנגדם. וגם תחושות אחרות: "אתם רוצחים" הפטירה אישה מוסלמיה מבוגרת בשפה רפה; "אני לא רוצה שתביא לי פרח, אני רוצה שתחזירו לי את המדינה שגזלתם לנו", אמר צעיר עם חיוך בעברית רהוטה.
מסביבנו החלו בעלי החנויות להכניס את הסחורה ולהגיף את תריסי החנויות. בשער יפו עמד דוכן של נערים דתיים שבקשו מעוברים ושבים לתרום להקמת "מאחז יהודי חדש בארץ ישראל". גם הם טרחו להשמיע קריאות גנאי נגדנו. מחוץ לשער, נערות דתיות לבושות בחולצות "יהודים בואו ורשו את הארץ" הציעו לי לתרום למאחז "מעוז אסתר" (מאחז שהוקם על אדמות בבעלות תושבי כפר מאלכ). פעילי להב"ה חלקו לאורך הדרך ובמרכז העיר סטיקרים עם כיתובים גזעניים למיניהם. במרכז העיר פגשתי קבוצה שלוותה על ידי מנהל שאני מכיר, שסיפר לי שתלמידיו (כיתה ח' מבית ספר ליברלי למדי) לקחו את הסטיקרים הללו והדביקו על התיקים ועל החולצות, עד שהוא דרש מהם להסירם.
מאוחר יותר, בדרכי לתחנה המרכזית, הלכתי לאורך גן סאקר, שם התאגדו קבוצות רבות של בנות דתיות, לקראת היציאה לריקוד הדגלים. רבות מהקבוצות היו של אולפנות ובתי ספר, עם חולצות ייעודיות לאירוע ומלוות במורותיהן. [פעילות פוליטית? בבית ספר? מה פתאום]
את הדיווחים והתמונות מהאירועים שהגיעו לאחר מכן, אפשר לראות ברחבי הרשת.
בסופו של דבר, הבעיה עם ריקוד הדגלים אינה מסתכמת באלימות הפיזית ובשירי הנקמה והשנאה (ולא, אלה לא בודדים). עצם הצעידה דרך הרובע המוסלמי, כאשר התושבים נדרשים להסתגר בבתים היא הפגנת אדנות בלתי נסבלת. גם ריקודים עם דגלים ועם שירי ירושלים ומקדש, ללא שירי שנאה, בתוך הרובע המוסלמי, מעבירה מסר ברור ליושבי המקום. הקריאות והכתובות ("יאללה, לעזה", "יהודים בואו ורשו את הארץ", "ירושלים שלנו לנצח נצחים") מעבירות מסר חד משמעי מי בעלי הבית ומי נדרשים להיות נשלטים ושקופים, תפאורה שעתידה להיעלם.
אפשר לחלק את התגובות של המוסדות הדתיים לביקורת על המצעד לשלושה:
א. הכחשה ואפולוגטיקה – הסרטונים המתעדים אלימות אינם מייצגים; מדובר בכמות שולית, בעוד היתר מתנהגים למופת; האלימות הייתה מענה לאלימות שהופנתה כלפי הצועדים על ידי תושבים ערבים.
ב. רוחניות – הצעדה אינה פוליטית אלא ביטוי דתי טהור של כמיהה לירושלים, שמחה על שחרורה ותקווה לגאולתה השלמה.
ג. הצדקה – האלימות אינה מוצדקת, אך המעבר ברובע המוסלמי עם דגלים הוא מעשה מכוון, שנועד להבהיר מי כאן בעלי הבית, כמענה ללאומנות פלסטינית. לעתים מוצגות התגובות כמשלימות זו את זו.
חברי, מחנכות ומחנכים, שאלו עצמכם באמת: האם הנימוקים הללו באמת משכנעים? האם המעבר בתוך הרובע המוסלמי אכן אינו פוליטי? ומה הוא מקרין כלפי תושבי המקום? הזאת ירושלים?
בעולם פוליטי, אי אפשר שלא להתייחס גם לתקשורת. תמונות מהמצעד, אף ללא אלימות, המשודרות ברחבי העולם, מציבות אותנו יחד עם המצעד הפרוטסטנטי בשכונות קתוליות בצפון אירלנד, עם מצעדי עליונות לבנה בשכונות שבהם מתגוררת אוכלוסייה אפרו-אמריקאית ועם מצעדי תנועות פשיסטיות בשכונות יהודיות. היש חילול השם גדול מזה?
וגם אם התלמידים שלכם לא עוברים ברובע המוסלמי וגם אם אתם רק מסתובבים עמם באזור העיר העתיקה וחשופים לקריאות הגזעניות ולפעילות של להב"ה, האם אתם נוטלים חלק באירוע שראוי להשתתף בו? עם אלו מסרים חוזרים תלמידיכם מהיום הזה? האם אפשר באמת ובתמים לרקוד בכותל עם אלה שרק לפני רגע שרו "שיישרף לכם הכפר" ברובע המוסלמי?
עיתונאים מתמגנים במצעד הדגלים, בשבוע שעבר (צילום: ג'מאל עוואד, פלאש 90)
ירושלים זקוקה לאור חדש, לשפה מילולית ומעשית של שלום, של אהבת הבריות ושל ריחוק מעושק.
לקראת יום ירושלים תשפ"ד, אני מבקש להציע שלוש הצעות משלימות למוסדות חינוך דתיים:
א. בחרו לעלות לירושלים ביום אחר בשבוע שלפני יום ירושלים או שלאחריו. אפשר לצעוד אל הכותל, בשירה ראויה ובריקודים, או בלעדיהם, דרך שער ציון או שער האשפות. אפשר לשלב גם סיור שיפגיש את התלמידים עם היבטים שונים של ירושלים של היום. את יום ירושלים עצמו אפשר לציין בבית הספר.
ב. הקדישו זמן משמעותי להכנת התלמידים לאירוע. בצד העיסוק בקדושת ירושלים ובחשיבות שחרורה, רצוי לעסוק במהותה של ירושלים כעיר הצדק וכבית תפילה לכל העמים. כמו כן, חשוב לעסוק בירושלים של היום – במתחים המאפיינים אותה וברגישויות השוכנות בה. הסיטו את מבטם של התלמידים לרגע מירושלים של מעלה אל בני האדם המצויים בפועל בעיר, לא כתפוארה או כאיום, אלא כאנשים. כדאי להקרין סרטונים ממצעדים קודמים ולשוחח עם התלמידים על מה שהם רואים. חשוב להציב גם את עצמם במקומם של עוברים ושבים ולשאול כיצד יחושו.
ג. השתתפו באחד האירועים האלטרנטיביים המתקיימים ביום ירושלים בעיר. הביאו אותם, למשל, למצעד הפרחים וציידו אותם במסר של שלום, השתתפו עמם במסלול הליכה אינטראקטיבי לאורך פארק המסילה או הצטרפו לצעדה בין-דתית שמעודדת סובלנות.
כאנשי חינוך דתיים אנו יודעים ש"אחר המעשים ימשכו הלבבות". השתתפות בריקוד הדגלים מצד אחד או באירוע מסוג אחר מצד שני, מותירה רושם ומעצבת את הערכים ואת התודעה של תלמידיכם. ולכן האחריות כה כבדה. כמובן שיום כזה משתלב במערך חינוכי רחב, בבית הספר, בבית ובמסגרות אחרות ולכן יש ערך רב בתשומת לב לשפה החינוכית במשך כל השנה. שיח על האדם, באשר הוא אדם, הדגשת ערכי הצדק שבבסיס חזון הגאולה וטיפוח מבט רפלקטיבי ואמפתי ביחס לתחושותיו של האחר, יכולים לסייע במהלך החינוכי ששיאו יהיה ביום ירושלים אחר, יום שיזרח כנגה צדקו.
ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללת אחוה, במטח ובמדרשת רוני.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
