אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

דעה: בין קורח לליברליזם הדתי המודרני

גם היום פורחות להן באויר הכרזות אידיאליות לרוב המבטיחות שוויון, נגישות, ביטול האפליה ועוד, החפצות לבטל את ההיררכיה הרוחנית והדתית ולאפשר להמון העם לברור את דרכו הערכית בעצמו. האם אין מקום לחשוש מאידיאליזם המטרים את זמנו-זמננו?

דעה: בין קורח לליברליזם הדתי המודרני
  מה למדנו מקרח? הרב פיינסילבר

קשה מאוד להבין את התגובה האלוקית החריפה המבטלת, מוחקת ומאבידה את קורח, עדתו וטענתו לחלוטין, בתוספת אזהרת-הבטחה שאיננה משתמעת לשתי-פנים, 'ולא יהיה כקורח וכעדתו'. קשה למצוא היכן מצינו עונש כל כך רדיקלי וחמור, המברר שאין מקום לקורח עלי אדמות, כי אם חייו שאובים וגזורים מן השאול, 'חיים שאולה'.

התמיהה גוברת עוד יותר כאשר מתברר שיש צדק בטענותיו. ענין זה מתברר בהמשך הדורות, כאשר צאצאו שמואל הנביא מערער על סמכות ההנהגה הרוחנית שבימיו ומורה הלכה בפני עלי רבו [ילקוט שמעוני שמואל א פ]. גם אז היתה עבודת המשכן מרוכזת בידי הנהגה רוחנית אקסקלוסיבית. שמואל היה הראשון שהתריס כנגד תופעה זו. לעומת עלי שדרש שכהן דוקא ישחט את הקרבן, הכריז שמואל על שייכות העם כולו לעבודת המקדש דרך קביעת ההלכה ש'שחיטה כשרה בזר' [שם]. 'וקרח שפיקח היה מה ראה לעשות שטות זו? אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן… אמר: אפשר הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני, ואני אובד?!' [תנחומא פרשת קרח סימן יב]. קורח חש את טענתו הצודקת של שמואל בוערת בקרבו כבר כעת. אילולא גרעין הצדק והאמת שבו, לא היה מצליח להלהיב ציבור כה גדול של אנשים חשובים 'קריאי מועד, אנשי שם' ולמושכם אחריו. מדוע, אם כן, בוחר הקב"ה למחוק את טענות קורח מסדר היום הלאומי הישראלי לחלוטין, כאשר ביסוד שיטתו נמצא שורש אמתי, גם אם זעיר ביותר? האם לא היה ראוי יותר לפתוח במשא ומתן ולהגיע עמו לפשרה, למצוא בכל זאת דרך לממש ולו במקצת אל שאיפותיו? האם אין הדבר שווה כדי לחסוך איבוד נפשות?!

פרשת קורח מלמדת אותנו לקח חשוב: דוקא בעלי הכוונות הטובות עלולים להיות מסוכנים הרבה יותר מאשר הרשעים הגמורים. הסיבה לכך כפולה. ראשית, הכוונות הטובות-כל-כך עלולות לסנוור את האדם, עד שאין הוא שם לב לכוונות זדוניות המתגנבות ללב והמוצאות להן מחסה תחת כנפי השאיפות האידיאליות. האדם מתלהב כל כך מרצונותיו הטובים עד שהוא עצמו איננו מודע לגאוה, לקנאה ולרדיפת השררה והכבוד המסתתרים עמוק בקרב הצהרותיו האידיאליסיטות. במצבים רגילים, גם אם האדם משופע ביצרים שפלים, אזי אף אם קשה לו להתגבר עליהם לחלוטין, עצם המודעות לכך מאפשרת לו להגביל אותם.

אך כאשר האדם כלל איננו מודע למתרחש בקרבו, כאשר הוא סבור שכל כוונותיו לטובה, אזי הופך הוא לחממה המצמיחה רשעות ואכזריות בצורה משולחת-רסן, חסרת כל מערך בקרה. מבחינה זו רשעותו של קורח מסוכנת שבעתיים, כשייתכן שאפילו הוא עצמו איננו מודע לעומק האפילה המסתתרת בקרבו. הקנאה והגאוה העבירו אותו על דעתו ומשתוללים במסווה של שאיפות נאצלות של שוויון וחוסר-אפליה. במקרה זה, הצעד הראשון שיש לנקוט הוא לחשוף את כוונותיו הנסתרות, 'רשע וחוטא זה קרח ועדתו' [ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמז], ולהכריז עליו כרשע גמור, כדי שכולם ידעו להיזהר ממנו, 'סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה'! הטיפוסים הללו נבלעים במעבה האדמה, כשתהומות נפשם הפראיות מושכים אותם אל המטה המוחלט.

שנית, גם אם נְדמה לעצמנו שכל כוונות עדת קורח הן טובות בלבד, עדיין טמונה בהן סכנה עצומה. קל להבחין בנזק שברשע. כאשר האויב מוגדר היטב, קל יחסית להילחם בו. אך את הנזק שבעלי השאיפות הטובות גורמים קשה הרבה יותר לזהות. מרוב התרגלות להפנות את כל מאמצינו לביעור הרשעה, אין אנו שמים לב לכך שלפעמים האויב הבעייתי יותר הוא האדם בעל-הכוונות-הטובות. כדי להיות צדיק, אין די בכוונות טובות – צריך גם להיות חכם. על האידיאליסט הרציני להיות מומחה בתחומו, המבין היטב את כל התוצאות – גם הרחוקות ביותר – של מעשיו. מבחינה זו, עדת קורח מטרימה את זמנה.

מה שבזמנו של שמואל הוא נכון, צודק ואמתי מתברר בזמן המִדבר כמזיק, כוזב ושקרי. דור המדבר זקוק עדיין להנהגה המוחלטת של משה רבנו, וכל נסיון לערער על סמכותו מזיקה בהחלט. כל נסיון לדחוק את הקץ, להכריח את האדם ואת העם להתרומם ולהשתכלל בשעה שהם עדיין אינם בשלים, יוביל בהכרח לנזקים מוסריים ונפשיים עצומים, שישפיעו לרעה על דורות רבים. הפגשת ילד קטן עם תכנים טובים ביסודם בתקופת-חיים מוקדמת מדי, עלולה להוליד בקרבו טראומה שקשה יהיה לו להירפא ולהיחלץ ממנה במשך שנים ארוכות. קשה להגזים בגודל הנזק הנגרם בשל מפגש בוסרי של האדם עם אידיאליזם המתאים לעתיד דוקא. העובדה שהכל נעשה מתוך רצונות טובים וטענות צודקות רק מחריפה את הבעיה. כך – בשם הצדק, האמת והיושר – הולכים ומצטברים להם נזקים ארוכי-טווח ללא כל בקרה, שיפוט או שיקול-דעת, שהרי כולם בטוחים שהכל לטובה. רק לאחר זמן רב מתברר גודל החורבן, אך אז כבר מאוחר מדי. או אז יקומו החכמים-שלאחר-מעשה ויאשימו את אותן שאיפות טובות שכביכול הן האחראיות לנזקים שנגרמו. אז, בעתיד, כבר לא יהין איש להאמין שלא השאיפות הערכיות הנפלאות הן האשמות, אלא אותן דמויות פוחזות הממהרות להאכיל את האומה הצעירה תכנים שעדיין איננה מסוגלת לעכלם. הפרטת הקיבוצים, למשל, איננה משבר טכני-ניהולי-כלכלי בלבד, אלא בראש ובראשונה משבר ערכי. כשלון החיים השיתופיים גרם לאבד את האמון ששאיפה כזאת ריאלית בכלל. האם לא עדיף היה לרסן את האבמיציה היפה עד אשר תגיע שעתה, במקום לאוכלה פגה? מי הוא זה אשר יחזיר לעם את האמון באידיאליזם לאחר שהיאוש אכל את הלבבות?!

סכנה זו כשלעצמה מספקת כדי להבין את התגובה האלוקית הקיצונית והבלתי-מתפשרת, הבאה למנוע את ההידרדרות הלאומית הבלתי-נמנעת אם היה קורח מצליח, חלילה. דוקא בגלל חשיבות טענותיו וגובהן, יש למנוע מהן לחלוטין מלהתפרץ. על שאיפות עליונות כאלה יש לשמור מכל משמר תחת מנעול ובריח, ולא לאפשר להן להתגלות אפילו במקצת בטרם יגיע עתן. הביטול המוחלט, הריסון והשריפה, הם הם צו השעה. האש מתרוממת אמנם כלפי מעלה, אך שורפת הכל בדרכה ואיננה מסוגלת להיות עמוד האש ההולך לפני המחנה, הסולל דרך ברורה, מוצקה ובטוחה בתוך המציאות הממשית. כל פשרה שתאפשר לערכים אלה לזלוג לרשות הרבים, תגרום להם בהכרח להזדלדל, להחטיא את מטרתם ולבסוף אף להביא להפך הגמור ממבוקשם. דוקא 'ויאבדו מתוך הקהל' הוא המכין את הקרקע להופעת שמואל הנביא השקול כמשה ואהרן, כלומר המיישם את שאיפותיו של קורח מבלי לפגום כלל בהנהגה העליונה של משה ואהרן. קורח עצמו, לעומת זאת, סבל משתי הבעיות גם יחד, 'קורח מן השרופין ומן הבלועין' [סנהדרין קי,א].

גם היום פורחות להן באויר הכרזות אידיאליות לרוב המבטיחות שוויון, נגישות, ביטול האפליה ועוד, החפצות לבטל את ההיררכיה הרוחנית והדתית ולאפשר להמון העם לברור את דרכו הערכית בעצמו. האם טרחנו לברר את הסוגיה לעומקה? האם בדקנו אלו סכנות אורבות לפתחן של שאיפות אלה? האם ערכנו בחינה-עצמית מדוקדקת לוודא שאכן אנו בשלים למהלכים אלו? האם אין מקום לחשוש מאידיאליזם המטרים את זמנו-זמננו, מרוב רצוננו להלעיט את עצמנו באוכל ערכי שאיננו מבושל אפילו כמאכל בן דרוסאי? קפיצת מדרגות בטרם-עת וקיצורי-דרך הנראים במבט ראשון יפים ומושכים, עלולים להסתיים בחבטה עזה. לפעמים נדמה שטרם הפנמנו את התוצאות הקשות של תקופת 'איש הישר בעיניו יעשה'.

==

הרב אלי פיינסילבר הוא מרבני דרך אמונה

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
4 תגובות - 4 דיונים מיין לפי
1
מעניין אם הכותב גם מתנגד לשלטון דמוקרטי ושואף למלוכה של
נחמן | 20-06-2014 10:06
רבני הר המור? ניכרים שורשיו של הכותב...
2
שוויון הוא דמגוגיה שקרית שאינה קיימת באף מקום
בני | 20-06-2014 12:00
כל מערכת בנויה על הררכיות, וביהדות אלו כהן גדול, סנהדרין, כהנים, לויים, ישראלים, חברים, עמי הארץ. כאשר כל חייל מכיר את מקומו ותפקידו - מתפקדת המערכת כולה כמכונה משומנת אבל כאשר כל חייל יטען לצורך לשוויון זהו סופה של המדינה!
3
ישר כח!
בני | 20-06-2014 13:15
מסר חשוב מאוד בימנו
4
הבעיה של קורח היתה באמונת חכמים
יעקב | 13-11-2014 18:18
קורח חשב שמשה עושה/אומר/מחליט את הדברים מדעתו ולא הבין שהצדיק מבוטל לגמרי לקב"ה ועושה רק מה שהקב"ה אומר לו לעשות, אין מה להתבלבל מהכרזות אידיאולוגיות "גבוהות" , צריך לשמור על שולחן ערוך ולהתפלל שהשם יגלה את משיח צדקנו והוא כבר יריח (מורח ודאין) מי קורח ומי אמיתי. כפי שכתוב שהאמת תהיה נעדרת , אי אפשר לדעת מי אמיתי או לא לכן השם נתן לנו את התורה , נקיים את ההלכה, נלמד תורה , נעשה חסד ונתפלל שישלח במהרה את זה שיוכל לעשות סדר.