אחד הדברים שגרושים לומדים להתמודד איתם הוא מעברי דירה. אנחנו יכולים כבר לתת ייעוץ על מתווכים, על חברות הובלה, טיפים על איך לארוז ומה עושים עם אלבומי החתונה.
עוד אין שנתיים מאז שהיינו ברבנות והנה עברתי דירה בפעם השלישית… כינסתי את הספרים, הרהיטים והבגדים, התנצלתי מראש על אי הנוחות, והסברתי להם שאולי כרגע הם מרגישים קצת מאובקים, ומאורגזים, אבל בטווח הארוך – זה באמת לטובתם.
לא יודע בדיוק איך זה לטובתם, אבל כנראה שלמדתי משהו ממערך ההסברה של הרכבת הקלה בתל אביב, שכבר עשר שנים אומרים לנו: ״קשה עכשיו – הקלה אחר כך״. אז את החלק הראשון של הסלוגן, זה עם ה-״קשה״ הבנתי. אני חי אותו יום יום (העבודות של הרכבת נעשות ממש מול המשרד שלנו). לגבי האחר כך, כבר עשור אני מנסה להבין מתי הוא מגיע. או שזו קצת מטאפורה על החיים, על העולם הזה (קשה עכשיו) והעולם הבא (הקלה אחר כך). אז גם מעבר דירה הוא סוג של רכבת. קצת פחות קלה.
אז נכון, לא פשוט לעבור דירה. זה תיק תיק. או יותר נכון ארגז ארגז. אבל מצד שני, מי שקרא את אחד הטורים שלי בשבח הארעיות, כבר יודע שאני רואה לגמרי גם את הצד החי והמרענן של המעברים. בכל מעבר אני נפטר מעוד כמה בגדים שאני לא באמת לובש, מעוד כמה חפצים שאני לא באמת צריך, ומעוד זכרונות שחלקם נעימים אבל לא במקרה געגוע מתחרז עם תעתוע.
אף אחד לא האמין שאני עובר ממודיעין לזכרון. ברוב המקרים זה היה סתם שוק, אבל עם עובדיה השוק הזה עלה לי בתוספת תשלום לא קטנה. עובדיה והעובדים שלו מחברון סיטי, העמיסו את הארגזים על המשאית ועשו באמת אחלה עבודה, אבל רגע לפני שיצאנו לדרך.הוא שאל אותי – ״אח שלי איזה רחוב לכתוב בבאר יעקב״.התכוונת – ״זכרון יעקב״. ״מה זכרון? מה הקשר בין זכרון למודיעין? באר יעקב זה פה עשרים דקות״ אז זיכרון זה יותר כמו שעה ועשרים, והמחיר עלה בהתאם. ככה הבנתי מעובדיה שנתן טיעון הגיוני על מרחק, על הדרך חזרה וכ"ו.
(צילום: יורם לוי)
אז עובדיה, להלן ״אח שלי״ ועוד שני עובדים נסעו במשאית, וג׳אבר, להלן ״בן דוד״ שלי, הצטרף לבקשת אחי החדש לרכב שלי.
הצעתי כמובן לג׳אבר שנעצור לקפה באמצע הדרך, אבל ג׳אבר היה בצום רמאדאן. התנצלתי ממש, ואמרתי לו שאם הייתי יודע לא הייתי אוכל חטיף אנרגיה מולו. הוא חייך ואמר שהכל בסדר. ואני הרגשתי ממש כמו החבר׳ה מהמשרד באחד הצומות גדליה למיניהם, שממש מתנצלים שהם אוכלים לי מול הפנים. ואז שואלים עם פה מלא מי היה גדליה הזה בכלל שאתה צם בשבילו, אבל אני לא שאלתי אותו מי היה רמדאן.
הוא לעומת זאת שאל אותי, למה אני עובר דירה. סיפרתי לו על הגירושים, ואז הוא התחיל לכעוס. ״אתם היהודים״ כל הזמן מתגרשים, זה כי הנשים רוצות כל הזמן קריירה, ולא רואות את הבעל שלהן ממטר. ״אצלנו באיסלאם״ הוא אמר, אשה שמתחתנת קודם כל עוזבת את ההורים שלה, והנאמנות הכי גדולה שלה מאותו יום היא לבעל. ואז הוא המשיך ואמר משהו על זה שהוא חשב שאצל הדתיים מתגרשים פחות כי גם להם יש דת ומסורת. וזה ממש מאכזב אותו.
אמרתי לג׳אבר שאם הייתי רוצה לנסוע את הדרך לזכרון עם דודה שלי, הייתי מזמין אותה, ושהוא האחרון שהייתי מצפה ממנו לתת לי עכשיו בראש. כלומר, אם זה היה עם חפץ חד, אולי הייתי מוכן לקבל את זה. בכל זאת סיטואציה רגישה, חברון וכו׳. אבל סתם ככה לתת לי בראש מטאפורית ביום של מעבר דירה.
אז כדי להקליל את האווירה פתחתי רדיו. שאלתי אותו אם הוא מקפיד גם לא לשמוע מוסיקה ברמאדן, כי יש אנשים שלמשל בספירת העומר לא מקשיבים למוסיקה. הוא חייך ואמר שזה בסדר, אבל בינתיים נגמר השיר ועברו ברדיו לדבר על ההפגנות והפילוג בעם. שאלתי אותו אם הוא מבסוט מהפילוג בעם שלנו. הוא שאל אם אנחנו מבסוטים מזה, אמרתי לו שאני כבר לא יודע, אבל הבנתי שגם הרדיו הוא לא רעיון הכי טוב בימים אלה להעביר את הנסיעה עם בן דודי הג׳אבר. את שאר הנסיעה בילינו בשיחת גברים, על החיים, על הילדים, על חוויות שלי מחברון (בעיקר עם אפוד וקסדה, ונשק), על הפערים במחירי הבתים, אצלנו ואצלם (אם הייתי יודע קודם אולי הייתי עובר ל-״חברון-יעקב״).
מפה לשם הגענו לכביש הירוק המתפתל במעלה מבואות הכרמל, עברנו ליד השלט ״ברוכים הבאים לזיכרון״ וחשבתי שאולי צריך להוסיף פה שלט קטן: ״כאן לא מודיעין״. וכיוון שג׳אבר בלאו הכי לא מקפיד על מוסיקה בצום, שמתי לנו בספוטיפיי את ״זיכרון יעקב שלי״ המיתולוגי ששר אושיק לוי. שאלתי אותו אם הוא מכיר את השיר, הוא אמר שלא, אבל שפעם בטח גם שרנו ״גוש קטיף שלי״, ״ימית שלי״, ואופירה… ושלא כדאי להתגרות בגורל. ואני, הדבר האחרון שהתחשק לי זה להתגרות בבן דוד בצום, מזל שהגענו ליעד. החבר׳ה פרקו את כל הציוד בצורה זהירה ואחראית. אפילו הפסנתר הלבן הגיע לזיכרונו בשלום.
(צילום: יורם לוי)
השכנים החדשים, משפחת אלבז, דאגו לקפה שווה ועוגת קלוריות, שתיתי עם עובדיה, ועם העובד החברונאי החילוני שלו, זה שלא צם. ישבנו על המרפסת עם הפנים לים, עם הראש לשם, עם הגב לקרטונים בהם אפגוש תכף שוב את בגדיי, רהיטיי, חפציי,ואומר להם משהו על נדודים, ועל שלוקח זמן להסתגל, ועל האוויר פה ועל הנוף, ועל החיים החדשים, וגם ציטטתי שורה משיר אהבה בדואי, והם הביטו בי כולם ואמרו לי – באשר תלך נלך, רק בחייאת, שחרר אותנו כבר מהקרטון עם הסלוטייפ שליפפת כמו מישהו עם ocd.
ועוד משהו, תפסיק לנאום לנו ולהחדיר בנו את הציונות שלך. אנחנו חפצים אין לנו רגשות. ובכלל יותר שקט לא יזיק פה. מי אמר: ״כאן לא מודיעין?״
הכותב הוא פרסומאי, מוסיקאי ומרצה בתחום הפרסום והתמכרויות.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
