בחירת ריבלין – גול עצמי לימין
אני לא מתעלם מהיתרונות שיש לראובן ריבלין. מי שהשחיתות האישית והנהנתנות לא דבקה בו, שיהדות בשבילו היא יותר ממושג בוויקיפדיה, שלא רואה את חבלי המולדת כנדל"ן, ועוד אי אילו יתרונות במאור הפנים ובחיבתו הגלויה להיסטוריה יהודית. אך כמי שראה את פועלו מקרוב, אני מלא חששות מבחירתו לנשיא. אין ספק שאם הבחירה היתה מתקיימת במשמרת בה כיהנתי בכנסת, הייתי צופה בבחירה הזאת מן הצד, בבחינת זו טריפה וגם זה לא נותן את ריחו הטוב.
העליצות בימין, מזכירה לי את בחירתו של נתניהו לראש ממשלת ישראל, בבחירות בשנת 96'. ההבטחה הגדולה הזאת התנפצה אל הסכם וואי ומסירת חברון, הכשירה את טרוף אוסלו בהכשר 'הימין' ונתנה לה תאוצה ולגיטימציה קונצנזואלית. לכן לא הייתי מהמופתעים כשנתניהו אימץ את המצע של קדימה, שהיתה יריבה שלו בבחירות 2009, ואף איגף את לבני משמאל, בנאום בר אילן בו הפך את סיוט מדינת המחבלים ל'חזון שתי המדינות'.
זהירות מ'הדמוקרט'
דווקא אינני חושד בריבלין שיפנה שמאלה בתפישה הלאומית שלו. הוא לא עשה זאת בהתנתקות, כשהיה לו מה להפסיד. ויש להעריך שכסא הנשיא המובטח לו לשבע שנים ללא ערעור, ישמור על היציבות האידאולוגית בעניין זה.
החשש שלי הוא במקום אחר, מהותי הרבה יותר. במקום בו נמצא השסע והעימות המשמעותי ביותר בחברה ובעתידה של המדינה. בהתגוששות שבין המדינה היהודית לבין המדינה הדמוקרטית. זהו המאבק היסודי והמהותי ביותר שמתחולל כאן בשנים האחרונות ובשנים הקרובות הוא זה שיעצב את פניה של המדינה. כל שאר השאלות של ימין ושמאל 'ארץ ישראל' 'הסכמים' וכדומה נגזרות משאלה זו. זה לא סוד שריבלין רכש לעצמו את התואר – 'הדמוקרט'. תואר המסתמך על פעולותיו הנמרצות, בכל פעם שעלו חוקי הימין של הקואליציה (בכנסת ה-18), שבאו להגן על המדינה היהודית, כמדינה יהודית.
על אף הרוב שהובטח בכנסת, לחוק וועדות הקבלה, לחוק הנאמנות, לחוק החרם ועוד. עמד ריבלין כחומה בצורה דעתנית ופטרונית, בשורה אחת עם דב חנין ואחמד טיבי עם קהל המעודדות יחימוביץ' וגלאון. הוא חסם בגופו או מדוייק יותר במעמדו כיו"ר את החוקים הללו, מסמס אותם עד כלות או מנע את העלאתם. מאבקו הבולט היה בחוק 'וועדות הקבלה', חוק שבא לעולם כקריאת הצלה של מושבים וקיבוצים בגליל ובנגב, כאלו שבקשו להרחיב את היישובים וגם להישמר מפני פלישה ערבית שתהפוך את המפעל הציוני על פניו. החוק הובל בין היתר על ידי, ח"כ שי חרמש, איש התנועה הקיבוצית, הנחשב מאנשי שלום עכשיו. (אם אתם לא זוכרים חפשו בגוגל 'ריבלין חוק הנאמנות/ וועדות הקבלה וכו')
החוק עורר את זעמם של ארגוני שמאל כמו 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' ושאר ארגוני הקרן לישראל חדשה. החכי"ם מהשמאל שהיו מיעוט, קיבלו סיוע נמרץ ואקטיבי של 'הדמוקרט' – רובי ריבלין. שטרח להגיע לדיוני וועדות, לשבת לצד אחמד טיבי וזהבה גלאון, הצווחים 'גזענות' כנגד הניסיון לשמור על המדינה היהודית.
אני מודה שחוק וועדות הקבלה, כמו חוק הנאמנות, אינם דמוקרטיים במיוחד. לי כשלעצמי אין כל בעיה לא איתם ולא עם חוק השבות. הדמוקרטיה, איננה דת מבחינתי, היא פטנט שאמור לשמש אותנו ולא להחריב. בימים אלו, הדמוקרטיה הפכה להיות כלי שרת עיקרי של הערבים והשמאל להחרבת המדינה היהודית. הם אומרים זאת מפורשות. כשיחימוביץ' וגילאון הודיעו על תמיכה בריבלין, זה לא היה מתוך סנטימנטים. זה תועלתני לחלוטין. הם יודעים שבבית הנשיא, ישב מעתה האיש שלהם, שנראה ימין ועושה שמאל, נשיא דעתן ותוקפן, שישמש להם שור נוגח מתוך 'שורות הימין', בכל פעם שהקונפליקט הזה יצוץ.
כששואלים אותי הרי זה הרע במיעוטו, אני משתמש בעולם הכדורגל ברוח המונדיאל הרובץ לפתחנו, ושואל: מה עדיף למאמן, שחקן שמשחק בקבוצה שלו, אך יש חשש שמכר את המשחק ויבקיע גול עצמי, או שחקן מצוין אצל היריב. אם אני הייתי המאמן, הייתי נשמר מהצבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
