הינדיק
מעשה ממלך, ומבן מלך שהיה לו.
שפעם אחת נשתגע בן המלך, ונתיישב בדעתו שהוא תרנגול הודו. רצונו לומר – הינדיק.
ומאחר שנתיישב בדעתו כך, נעשה נוהג במנהג הינדיקים: גלה מעל שולחן אביו המלך וירד לו אל הרצפה מתחת לשולחן, והיה מלקט לו פירורים שנפלו מהשולחן, ומהם היה מסתפק. אלא כיוון שבן מלך היה ולא הינדיק, שרק מחמת שנשתגע נדמה לו שהוא הינדיק, כנ"ל, לא היו הפירורים משביעין אותו, ונעשה רעב.
ומאחר שנעשה רעב היה מצעק וצווח. רק מחמת שהיה משוגע בדעתו שהוא הינדיק וכנ"ל, היה צועק כדרך הינדיקים בקולות משונות, ומטפח בידיו ומנענע בראשו, וכיוצא על זו הדרך.
והיו הוריו המלך ומלכה כמעט שמוטרפים בדעתם גם כן מחמת צרה זו שבאה להם, וניסו לדבר על לִבו שישליך שטותיו הללו, ויחזור לשולחן המלך כאשר יאתה לו. רק שהבן מלך שׂם עצמו בשיגעונו כמי שאינו מבין שיחתם, שאחר שנתקע בדעתו שאינו אלא הינדיק, כלום יש באפשר שיבין הינדיק שיחת בני אדם?
ומחמת זה לא שת לִבו לדבריהם.
ומאחר שתכף עליו רעבונו היה מצעק עליהם שיזונו אותו. רק שמחמת שהיה צווח כדרך הינדיק כנ"ל, לא היו המלך ומלכה יודעים מה הוא רוצה, והיו סבורים שהוא מתגבר בשיגעונו עוד יותר, והיו צועקים כנגדו מתוך ייאושם, עד שכמעט שנתעלפו כולם מחמת רוב הצעקות, שנעשו כולם חלושים.
אז ציוותה המלכה את המשרתים להביא מזון לסעוד לִבה ולב המלך, מאשר נחלשו כנ"ל, והביאו המשרתים לשולחן המלך כל מעדני מלך שהיו רגילים לסעוד שם, שהוא שולחן מלכים. והמלכה לקחה מנתו המגיעה לבנה, היינו הבן מלך, ונתנתו לפני הבן מלך, היינו באשר הוא שם תחת השולחן. ולא מחמת שידעה מה שהוא מדבר, רק שמחמת רחמנותה עליו נזכרה שבטח רעב הוא.
והנה תכף שנתנו לפניו המעדני מלך תחת השולחן, מיד נשתתק מצווחותיו ונתעסק באכילה. ולא שאכל כדרך שאר אדם, וקל וחומר שלא כדרך מאכל בני מלכים שהוא בדרך ארץ יתירה כמפורסם ונודע זה, אלא תכף לקח המאכל ועשה הימנו פירורים והיה בולעם כך. וזאת מחמת שנתקע בדעתו שהוא הינדיק – וכלום יש באפשר שיאכל הינדיק כדרך מאכל בני אדם?
ומטעם זה היה מפרר…
***
ויהי כאשר ארכו לו שם הימים ומצבו לא הוטב, ניסו הוריו לדרוש בחכמים בחרטומים ובמכשפים, אך ללא הועיל.
ויהי היום ופדגוג אחד מומחה בא ובידו קופסה גדולה. וכגודל קופסתו כן גדולה ההבטחה בפיו, לאמור: "אני ארפא את בנך."
"ומה בקופסה?" השתאה המלך.
"תרנגול הודו. רצונו לומר –"
"הינדיק?!" צעקו המלך והמלכה גם שניהם, "הלהרגנו אתה אומר? החסרי משוגעים אנחנו?!"
"חלילה! לאט לכם מכובדיי, הלא פדגוג מומחה אני!"
וישלוף המומחה את תעודת מומחיותו וינפנפה אל מול עיניהם הכבויות של בני הזוג המלכותי. מבלי לשעות אל מחאותיהם הקלושות ניגש לקופסתו, התיר את קישוריה והוציא מתוכה את ההינדיק. אחר שם פעמיו היישר אל שולחן המלך, הרכין ראשו אל מתחתיו וקרא בביטחון:
"כלך לך משטות זו! וכי הינדיק אתה, לעניות דעתך? אינך אלא שוטה. רצונך לידע הינדיק מהו? הא לך הינדיק!" ודחף את התרנגול המגודל אצל הבן מתחת לשולחן.
הביט הבן בהינדיק, וראה כי הבדלים רבים יש ביניהם. כל בר דעת וודאי היה מצביע עליהם ומסיק את המסקנה. אך הוא, הלוא רק הינדיק הוא, ודעת מניין לו? ובכלל, מה לו ולשכל? וכי להינדיק שמולו איכפת מהפדגוג וסברותיו? לא נראה לו שהתרנגול שמולו עוסק בהשוואות ובמחקרים. אדרבא, ההינדיק היה מנקר במרץ ונראה עסוק בשלו.
בשלו?
הפירורים! ההודי, בלא שום גינוני מלכות, פשוט גזל את הפירורים, פירוריו שלו!
שכח הבן את הפדגוג ונאומיו המלומדים, ושם פניו לקרב, קרב תרנגולים…
סולק הפדגוג בבושת פנים מן הארמון, ואחריו הושלכה גם תעודת עניותו.
בצר לו ניסה המלך לאיים על בנו בניתוק היחסים ובגירושו לרחוב, אך המלכה פרצה בבכי, וגם הוא לא באמת התכוון אלא רק להפחידו. מה גם שכשראה שההינדיק אורז את הפירורים ומתכוון לצאת לגלות – הבין המלך שהבעיה לא תיפתר בכך.
***
יום אחד הגיע חכם אורח לארמון השרוי בעצב. שאל האורח לפשר האווירה, וסיפרו לו את האמת, שכבר אי אפשר היה להסתירה מתחת לשולחן.
אמר האורח:
"אני מקבל על עצמי לרפאותו. אך ספרו לי לפני כן – מיהו בנכם?"
"הנה, זהו ששם, תחת השולחן."
"לא כך שאלתי. לא היכן הוא, אלא – מי הוא?"
"ומה הפשט 'מיהו'? הלא בננו הוא, בן המלך, יורש העצר, נסיך הכתר…" ענוהו בדמעות.
נאנח החכם אנחה חרישית.
"מצער מאוד" אמר.
ההורים הנהנו בהבעת הסכמה.
"אכן כן, מצער מאוד לראות שיש לכם כל כך הרבה תפקידים ותארים, עד שלא נשאר לכם אפילו בן אחד למלא אותם…"
"מה?" התחלחלו המלך והמלכה, "כלומר גם אתה התייאשת? אין תקווה שישוב בננו להיות כשהיה?"
"כן, בדיוק כך – למזלכם," אמר החכם בעליצות.
ההורים הביטו בו מבולבלים ונבוכים.
"אינני מיואש כלל, יקיריי. בטוחני שהילד לא ישוב לקדמותו, וזה טוב. הוא ישוב להיות מה שהיה לפני שנהיה ל'בן מלך, יורש העצר, נסיך הכתר'…"
יבבה כבושה פרצה מפי המלכה: "מה הוא הולך לעשות, המטורף הזה? להחזיר לי אותו לתוך הרחם?" לחשה באוזן המלך בקול רם מדיי.
"אפשר לנסח זאת גם כך, אם תרצי, מלכתי," – הרעים החכם באוזן המלך השנייה…
***
"מי אתה, ומה אתה עושה פה?" שאל ההינדיק את החכם, שישב כעת גם הוא תחת השולחן, מפרר ומנקר.
"זו אינה השאלה הנכונה, יקירי. השאלה הנכונה היא: 'מי אתה?' נכון?"
"אני הינדיק!" אמר הבן בהחלטיות, "אבל למה דווקא זאת השאלה הנכונה? הרי שנינו שאלנו אותה השאלה – לא?"
"כלל לא! אתה שאלת מתוך סקרנות, כדי לשמוע את התשובה שלי, כדי שתוכל לנקוט עמדה כלפיי. ואילו אני, גם אני הינדיק, אבל באמת! אינני מתעניין במה שמציגים אחרים את עצמם, ולא במה שהם בוחרים להציג ולהגדיר אותי.
השאלה שלי, לעומת זאת, היא אחרת לגמרי: 'מי אתה?' מה אתה בעצמך. את התשובה תן לעצמך, לא לי."
החכם חזר לפירוריו, וההינדיק שקע בהרהורים. הוא נזכר בתרנגול הודו שביקר אותו בזמנו, ונוכח כי ההינדיק החדש צודק: התרנגול ההוא, האמיתי, היה פשוט תרנגול, לא פחות ולא יותר. לא דימוי עצמי נמוך, ולא דימוי עצמי מופרז. לא 'תרנגול כפרות' ולא 'תרנגול מנופח'. בלי 'דימוי' כלל, אלא רק 'עצמי'…
***
עוד כמה ימי פירורים עברו על שני ההינדיקים. הבן נעשה שקוע בעצמו והחכם לא הפריע לו כהוא זה. ואז יום אחד פנה הבן לחכם ושאל:
"אז מי אני?"
"הינדיק."
בן המלך נראה כמי שנכווה ברותחין.
"לא. נטלתי לעצמי זהות שאולה. אז מי אני?"
"בן המלך, יורש העצר, נסיך הכתר…" ניסה החכם בחביבות.
הבן פרץ בבכי:
"את זה ידעתי קודם שנהייתי הינדיק, ולא יכולתי לסבול את זה! כל התארים הללו נכונים, אבל אין לכך שום קשר אליי, זו רק תוצאה של הזהות של הוריי. אז מה נשאר לי? זה לא וזה לא, נשארתי – מה? סתם משוגע? האחרון שהוכיח לי שאין לי שום זהות עצמית היה הפדגוג היהיר. ומה הועיל לי? העדפתי להישאר הינדיק משוגע מלהיות אפס שפוי."
"או פדגוג טיפש…" חרץ החכם בצער. "נכון, אני מבין אותך. אומר לך משהו: אתה כבר למדת לשאול את השאלה הנכונה, אבל רובא דעלמא לא למדו, ובדרך כלל גם לא רוצים. הם מעדיפים לאמץ זהויות מדומות ולהפוך להינדיקים משוגעים."
"אז מה ההבדל ביני לבינם? אין שום סיכוי?" שאל ההינדיק.
– "להיפך! ההבדל התהומי הוא שהם 'תפרו' ל'עצמם' זהות, ואילו אתה מבקש את זהותך העצמית. אתה, בן מלך שלי, כשהתעוררה בתוכך תביעת העצמיות, מאסת בכל התחפושות שראית בעולם, והתכנסת לעולם שנראה לך אותנטי – תרנגול. מה גרם לך להפוך למשוגע, מלך קטן ומתוק שלי? הידיעה הוודאית שבאמת יש לך זהות משלך, ואותה עליך לגלות. יקירי, אתה כבר על דרך המלך, כל השאר סתם מסתובבים בלול…"
"אם כך, איך אוכל לחזור לתפקד כשפוי? האם לא אפול למלכודת של הזהות הבדויה?"
"צריך להתרגל, תרנגול שכמותך. לא בבת אחת. מי אמר שהינדיק מוכרח לאכול פירורים? אפשר להיות 'הינדיק', לשמור על שורש הזהות העצמית, ולאכול מאכל בני אדם בלי ליפול לדימוי של 'בני אדם'.
ומי אמר שמוכרחים לשבת תחת השולחן דווקא? אפשר להיות 'הינדיק' ולשבת אל שולחן מלכים, ולא להיכנע לתואר ולתפקיד שהפכו לנורמה, אלא להישאר 'הינדיק' אמיתי – מלך, שולט ולא נשלט."
***
וכן התנהג עמו, עד שריפא אותו לגמרי.
והנמשל מובן למבינים.
"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי… ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות כ')
==
את הספר ניתן להשיג אצל המחבר דרך המייל amirduman@gmail.com או בחנויות ספרי היהדות
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים